"אשכול הזהב" - האוסקר של עולם היין הישראלי

השבוע, ביום שני בלילה, נערך טקס הענקת פרסי תחרות "אשכול הזהב". תחרות היין, בארגון והפקת סטודיו בן עמי, נערכת כבר מספר שנים ומתבססת כתחרות המובילה של תעשיית היין הישראלית.

אני לא "מחזיק" יותר מדי מתחרויות יין, כיון שלדעתי הבלתי קובעת הן אינן משקפות את הנעשה האמיתי בתעשייה כלשהי, אלא רק בקרב מי שבחרו להגיש יינות לתחרות. למרות זאת, התחרות הזאת היא לא ללא ערך, כיון שהיא נעשית ומתרחשת בקרב התעשייה המקומית עצמה, ששופטת ומעריכה את יינותיה. אני לא מזלזל חלילה בתחרויות גדולות בחו"ל, אבל לצרכן המקומי, תחרות מקומית שבה שופטים המקומיים, היא זאת שצריכה להיות הרלוונטית יותר.

"לתחרות נשלחו השנה 254 יינות מ-59 יקבים," ציין אבי בן עמי, מארגן התחרות. "גידול של יותר מ-20% לעומת התחרות בשנה שעברה בה נשלחו 210 יינות מ-50 יקבים". זאת הצבעת אמון בתחרות, לדעתי.

ב"אשכול הזהב" שופטים אנשי יין – ייננים, עיתונאים – והחתום מטה לא בינהם – קניינים ומלצרי יין, שטועמים את היינות המקומיים בטעימה עיוורת. הדרוג אינו דרוג של ציונים, אלא שבכל פאנל השופטים מדרגים את היינות לפי ההעדפה שלהם; הבחירה היין הזוכה היא בחירה יחסית ליינות המשתתפים, ולא בחירה אבסולוטית. אפשר להתווכח עם השיטה הזאת, אבל אם נצא מתוך הנחה שכל יקב שבוחר להשתתף בתחרות שולח את היינות הטובים שלו, התוצאה שמתקבלת משקפת את הכיוון הכללי.

נכון, אנחנו לא יודעים מי מהיקבים לא הגישו יינות לתחרות – כמו, למשל, ברקן, סגל, הרי גליל או קלו דה גת – או מי מהיקבים הגישו יינות שלא זכו בתחרות, אבל לפחות אנו יודעים שהשיפוט הוא רלוונטי לשוק, לטעם הישראלי ולמה שאנחנו רגילים לטעום ולשתות כאן. בנוסף, ב"אשכול הזהב" השיפוט הוא מקומי: כאן החולשה, אולי, וכאן גם החוזק. הבאת שופטים מחו"ל, כאלה שיש להם "palette", כלומר טעם, בין לאומי או זר, כזה או אחר, עלול להיות לא רלוונטי לטעמו של הקהל המקומי. החולשה היא בכך שאין העמדה של היינות ביחס ליינות מחו"ל. בסדר, "שיהיה". מתנגדי התחרות מציינים את העובדה שהיקבים הזוכים משלמים עבור הזכיה (ההשתתפות היא חינם), רק שהם שוכחים שמשהו צריך לממן את העניין.

בשנה שעברה היו אלה יקבי כרמל שלקחו את הקופה ועשו הסטוריה. השנה, הם היו רגועים יותר. זה לא ש"קאיומי" לא גרף פרסים, או שלא ראינו את ליאור לקסר, היינן הראשי של היקב, עולה על הבמה פעמיים או שלוש, אבל הם לא היו הזוכים הגדולים. לפני שנתיים אני זוכר את שלום בלייר, מנכ"ל יקבי רמת הגולן, עולה פעם אחרי פעם על הבמה, לקבל פרסים. השנה הוא עלה קצת פחות. בזה יש קצת בשורה צרכנית: התחרות חזקה יותר ויותר, ומגוון הטובים גדול יותר. מצד שני, היות ואנחנו לא יודעים כמה יינות הוגשו בפועל לתחרות, זה לא עושה את היינות של שני היקבים הגדולים פחות טובים: זה עושה את היינות שכן זכו, ליינות ששווה לקחתם בחשבון. מה שיפה היה לראות הם שני יינות של כרמל שזכו במקומות ראשונים בקטגוריית התמורה למחיר: האם זה מאשר את העובדה שכרמל אכן משפרים את היינות הבסיסיים שלהם?

במקום "סטארים" - עקביות

שלא כמו לפני שנתיים, לא הייתה השנה מין "תגלית גדולה", כמו יקב רות של 2005, עם הרבה מאוד יינות במקומות ראשונים, מיקב שאף אחד לא שמע עליו קודם לכן. זה סקסי, נחמד ומאוד מאוד מתוקשר, אבל זה לא זה. אלה, האחרונים, או שלא הגישו כלל יינות לתחרות, או שנעלמו ב- oblivion ההיסטורי של יינות ישראל.

במקום כל אלה, ראינו השנה, מקרב הקטנים, יקבים כמו טוליפ, ויתקין ואמפורה. יקבים ששנה אחרי שנה מופיעים בתחרות וזוכים בה, עם יינות טובים יותר, או טובים פחות. עם יותר - או פחות - תקשורת. אלה הם יקבים, שכשטועמים את היין שלהם אפשר לאמר הרבה דברים, אפשר לאהוב יותר או פחות, אבל אי אפשר לאמר שהם לא יהיו פה גם מחר.

הבשורה האמיתית של "אשכול הזהב 2007" היא לא בזה שההייטסוויין של רמת הגולן זכה שוב במקום ראשון בקטגוריה שלו, או ש"קאיומי" הם יינות מצויינים. אנחנו יודעים את זה, ואבוי אם זה לא היה כך. הבשורה הטובה מהתחרות של השנה היא שיש יציבות בקרב היקבים הקטנים שמפגינים אותה, ולא שיש לנו רק one off's, כאלה או אחרים.

הבשורה האמיתית היא ביינות של תבור – תמורה מצוינת כמעט בכל פינה – ב"מוסטלי" ובסירה של טוליפ, בויוניייה ובשרדונה של אמפורה וביינות בציר 2003 של היקב הצנוע הזה. הבשורה האמיתית היא בערמת הפרסים – ארבעה, אם זכור לי נכון – של ויתקין, הקטן ביקבים המובילים. הבשורה היא בקסם של שוקי ישוב, מיקב עגור, שבשקט, בשקט, עלה גם השנה על הבמה בחיוך גדול. ראויים עוד לציון הם יקבים קטנים במיוחד כמו כפיר, יפו ואבידן, שגם הם מראים נוכחות וזכיה בתחרות. יציבות, עקביות והתמדה הם הבסיס לתמורה הוגנת לכספו של הצרכן, וזה אחד מהמפתחות העיקריים לביסוס תעשייה בריאה.

לסיום הפרק הזה, הערה אחת לסדר, שנוגעת להנחיית הערב עצמו: מירב מיכאלי היא, ללא כל ספק, מנחה מוכשרת ופרסונה תקשורתית. לאור זה - דווקא לאור זה – מן הראוי היה שהיא תחדל מהעמסת הקהל בפמיניזם בגרוש בדמות הפנייה לציבור האורחים בטקס הענקת הפרסים בלשון נקבה. ישנם ארועים שבהם מניפסטים רעיוניים פשוט לא מתאימים. הבנו את הרעיון בשנה שעברה. די.

את רשימת היינות הזוכים במלואה תוכלו למצוא כאן. 

בירה

האוסטרלים אומרים שצריך הרבה בירה כדי לעשות יין טוב. אם אתם בעניין של בירה – ובירה ייחודית – הרי שביום חמישי הקרוב תהיה לכם הזדמנות לשתות הרבה בירה, אם לא לעשות הרבה יין טוב. אז יערך מעין "בעור חמץ" במבשלת ה- Dancing Camel התל אביבית: בין 20:00 לחצות, לערך, ייפתחו ברזי המבשלה לכל דורש; שמונה סוגי בירה, בסגנונות שונים ומשונים, ימזגו ללא הגבלה. אולי לא עד יובש מוחלט במכלים, אבל קרוב לכך. מחיר כניסה הוא 50 שקל, כולל בירה. הביאו חבר/ה נוהג ולא שותה והרבה מצב רוח טוב. מקום: התעשייה 12, תל אביב. פרטים נוספים כאן.