מעבדות לחירות: החמישייה שראתה את האור במקום אחר

הגוזלים שלי עזבו את הקן,

פרשו כנפיים ועפו

ואני ציפור זקנה נשארתי בקן,

מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.

האם, גם בעולם החי וגם אצל בני האדם, אמורה לשמור על הצאצאים שלה. לא רק אריק איינשטיין יודע את זה. אבל מה קורה כאשר היא מתכחשת אליהם? מה עושים אם האם מוותרת על ילדיה, אחד או יותר?

לא, לא הגעתם בטעות לאתר האינטרנט של ערוץ 8. לרגל פסח, ולכבוד החגיגות השנתיות של היציאה מעבדות לחירות, רצינו לבחון את רשימת הספורטאים שמועדון הבית, האמא הספורטיבית שלהם, ויתר עליהם, ובסופו של דבר הם רק נהנו מכך. אלו שיצאו מעבדות בקבוצת האם לחירות בניכר. הנה הם.

דרוש מגן?

כבר שנים מחפשים במכבי חיפה מגן ימני שיחליף את אלון חרזי הבא בימים. לפני שנתיים הובא אורי אוזן ממכבי נתניה, בשנה שעברה הגיע קלמי סבן מהפועל פתח תקווה, הקיץ חתם אייל משומר מהפועל כפר סבא. אוזן וסבן כבר לא בקרית אליעזר, משומר משמש לרוב כמחליף של חרזי. מגן ימני אחר, לעומת זאת, פתח פעמיים בהרכב נבחרת ישראל בשבוע שעבר, והיה בין המצטיינים בתיקו מול אנגליה ובניצחון על אסטוניה. קוראים לו יואב זיו, והוא החל את הקריירה במכבי חיפה.

יואב זיו מול ישראלביץ'. שניהם רועים בשדות זרים (צילום: אלי אלגרט)

זיו, שגדל במחלקת הנוער הירוקה, שיחק בדיוק שבעה משחקים בבוגרים לפני שיצא למסע נדודים. בתחילה הוא עבר להפועל חיפה וירד איתה ללאומית. אחר כך כיכב בנצרת עילית, העלה אותה לליגת העל וכבש תשעה שערים בעונה הראשונה של הנצרתים בליגה הבכירה. התחנה האחרונה, בינתיים, היא בית"ר ירושלים. בחיפה רק יכולים להצטער ששחקן שיכול לעשות הכל - מהגנה, דרך בישולים ועד כיבוש שערים - תורם ליריבה הכי גדולה ולא לקבוצה בה גדל.

תנועת המכבים

טל בן חיים, משה מישאלוב וסאלם אבו סיאם בהגנה. תמיר כהן, אסף כריספיס, לירן כהן וראובן עובד בקישור. אלי ביטון בהתקפה. השחקנים האלו הובילו את קבוצת הנוער של מכבי תל אביב לזכייה בדאבל ב-2001/2. כמעט כולם כיכבו בנבחרת הנוער, כולם נחשבו לכשרונות גדולים. ניצן שירזי, כישרון גדול בפני עצמו בתפקיד המאמן, היה האיש על הקווים. היום, מלבד מישאלוב, אף אחד כבר לא לובש את החולצה הצהובה.

ראובן עובד, בימיו במכבי תל אביב. ויתרו עליו מהר מדי (צילום: ראובן שוורץ)

המועדון הצהוב, שעשה בשנים האחרונות כמעט את כל הטעויות האפשריות, יכול לצרף עוד אחת לרזומה - ויתור כולל על כוכבי שנתון 83/4. חלק מהם באמת לא הצדיקו את התקוות שתלו בהם - כריספיס משחק השנה בהפועל ירושלים מהלאומית, אבו סיאם לא מצדיק את הפוטנציאל ולא עוזר יותר מדי לבני יהודה.

אבל השאר הראו לעיתים יכולת מצוינת, מה שלא מנע את השחרור שלהם, כמעט בחינם - עובד ליהטט בשנה שעברה בבני יהודה, העונה הוא חזר להסתבך. לירן כהן כיכב בליגת האלופות, השנה הוא יושב על ספסל מכבי פתח תקווה. אלי ביטון הרשית שמונה פעמים בחצי עונה אשתקד, העונה הוא פחות אפקטיבי בבני יהודה. היחיד שנמכר בסכום משמעותי הוא טל בן חיים, אבל אולי הוא בעצם מסמל את גודל השבר.

בן חיים מול רוני. פעם הוא שיחק עם כריספיס והכהנים (צילום: אלי אלגרט)

בלם בולטון, שהיה קרוב מאוד לעבור לצ'לסי בחלון ההעברות האחרון, נרכש ממכבי תל אביב על ידי הוונדררס תמורת 250 אלף יורו, סכום מגוחך, והחל להראות את היכולת האמיתית שלו דווקא בפרמיירליג. לוני הרציקוביץ' וניר קלינגר, שבתקופתו מרבית שחקני הבית התאדו, יכולים לסמן לעצמם עוד נקודה שלילית.

חוזרים לגולה

ישראל לא משופעת בספורטאים בעלי סיכוי למדליה אולימפית. אז למה כמה מהבודדים שכן הצליחו להגיע לטופ העולמי מעדיפים לנטוש את המדינה ולנסות את מזלם בחו"ל? אולי בגלל חוסר התמיכה, אולי עקב העזרה הכספית המועטה עד הלא קיימת. זה הסיפור של דניאלה קרוקובר ושל רמי צור.

דניאלה קרוקובר באתונה. רק הפציעה מנעה ממנה מדליה (צילום: רויטרס)

קרוקובר, שעלתה מארגנטינה יחד עם משפחתה בגיל צעיר, לא סומנה על ידי איגוד הג'ודו כפוטנציאל אולימפי וראתה את עינת ירון מועדפת על פניה. בסוף נמאס לה. קרוקובר החליטה לחזור לדרום אמריקה ורק פציעה בחצי הגמר באתונה 2004 מנעה ממנה להביא לארגנטינה מדליה. בדרך היא זכתהבאליפות העולם, בהרבה כבוד ובלא מעט כסף מחסויות והחליטה לא לחזור לארץ, למרות שמשפחתה נשארה כאן. יכול לראות שנראה אותה גם בבייג'ינג 2008, למרות שהיא כבר בת 33.

גם צור, שיצג את ישראל בסידני 2000, עשוי להתחרות באולימפיאדה הקרובה וגם הוא לא יהיה חלק מהמשלחת הכחולה-לבנה. הקייאקיסט המוכשר, שנולד בארצות הברית וגדל בישראל אצל משפחה מאמצת, נשאר בצל של מיכאל קלגנוב ורועי ילין והיגר לאמריקה במטרה להגיע למשחקים האולימפיים. זה הצליח לו. אמנם צור לא הגיע לגמר האולימפי, אבל הוא רשם תוצאה טובה יותר מקלגנוב באתונה, בנוסף לגמר באליפות העולם ולזכייה במספר תחרויות הגביע העולמי. ישראל ויתרה עליו מהר מדי.

דקו? מי צריך אותו?

גם בחו"ל לא תמיד מזהים כישרון, או נותנים לו לברוח מהידיים. קחו את דקו, למשל. קשר ברצלונה ונבחרת פורטוגל נחשב לאחד מהכדורגלנים הטובים בעשור האחרון, אבל הקריירה האירופית שלו החלה בכלל בבנפיקה ליסבון. יותר נכון, באלברקה. בנפיקה השאילה אותו מייד לקבוצה מהליגה הפורטוגלית השנייה, ולמרות יכולה טובה גרהאם סונס, מאמן בנפיקה, ויתר עליו וראה אותו עושה הכל מאותו רגע במדי היריבה הגדולה, פורטו.

דקו. בברצלונה הוא כוכב, בברזיל ובבנפיקה לא רצו אותו (צילום: איי פי)

אבל לא רק בבנפיקה לא זיהו את הפוטנציאל. גם ברזיל, בה נולד ובה שיחק עד גיל 19, אמרה לדקו לא, ולאחר שהקשר המצוין לא קיבל זימון לנבחרת עד שהיה בן 25 הוא הסכים לשחק בנבחרת פורטוגל.

התפוקה שלו - שתי זכיות בליגת האלופות, שתי אליפויות בספרד עם בארסה, שלוש אליפויות פורטוגל עם פורטו, גמר יורו 2004 עם פורטוגל, חצי גמר המונדיאל עם הנבחרת ועוד מגוון תארים אישיים - בוודאי שיכנעו את ההתאחדות הברזילאית שהיא עשתה טעות גדולה.

גם אוהדות פורטוגל אהבו את הבחירה שעשה דקו (צילום: רויטרס)

אם לא, המשחק הראשון של דקו במדי פורטוגל, בוודאי עשה את העבודה. רק שמונה דקות לסיום המפגש מול ברזיל נכנס דקו למגרש. זה הספיק לו כדי לכבוש מכדור חופשי, להביא לפורטוגל ניצחון 1:2 בדרבי על ברזיל, הראשון מאז 1966, ולהשתיק את כל שונאי הזרים בנבחרתו. וגם את האנשים חסרי היכולת לזהות כישרון בברזיל ובבנפיקה.

הסהר היורד

הסיפור הזה קצת שונה. קשה להאשים מועדון ישראלי שמוכר ילד בן 16 לאחת מקבוצות הפאר בעולם, בטח אם תמורת ההעברה הזו קיבלה הישראלית, הפועל תל אביב, 320,000 ליש"ט ממועדון הפאר, צ'לסי. בעצם, אחרי שרואים למה מסוגל הילד הזה, בן סהר, אולי קל להאשים.

בן סהר בנבחרת. הגוזל התחיל להתעופף בלונדון (צילום: אלי אלגרט)

חלוץ העתיד של נבחרת ישראל, שכבש צמד מול אסטוניה, לא שיחק דקה בבוגרים של הפועל תל אביב וכנראה שכבר לא ילבש בעתיד את המדים האדומים.

לפחות לא בשנים הקרובות, אלא אם ייאלץ לחזור לישראל, לבצע שירות צבאי כגנן/פקיד משועמם בקריה.

הפועל תל אביב אמנם טיפחה את הכישרון שלו, אבל את הפירות של סהר קוטפת צ'לסי, ואיזה טעימים הפירות האלה. האדומים, אם באמת ידעו שלבן ה-16 הזה יש פוטנציאל בלתי נגמר, היו צריכים למכור אותו בסכום יותר גבוה, או להשאיר חלק גדול מכרטיס השחקן שלו ביד שלהם. הם לא עשו את זה, ועכשיו הגוזל שעזב את הקן נהנה מכל רגע בלונדון.