שתף קטע נבחר

נעים מאוד, משפחת הרוצח

זהו אחד המצבים הקשים שנוצרים שוב ושוב בבתי המשפט בישראל: למרות שיש חוק מפורש, אין שום חציצה בין משפחות הקורבנות לאלו של הנאשמים. שוב ושוב נוצרים עימותים וחיכוכים פיזיים, אבל גם בלעדיהם מספרים במשפחות של קורבנות על התחושה הקשה לשבת לצד חבריו ובני משפחתו של רוצח יקירם. "פשוט מזלזלים בנו כבני אדם". במערכת המשפטית יש מי שמודים: יש בעייה חמורה

זהו חוק שהפך לבדיחה. בדיחה כואבת ומשפילה עבור משפחות של קורבנות מעשי עבירה, שנאלצות לשבת בבתי המשפט של מדינת ישראל לצד משפחות מבצעי העבירה נגד יקיריהם. המפגש הטעון הזה, שנדמה שאיש אינו עושה דבר כדי למנוע אותו, הופך פעמים רבות למופע של קללות, איומים ואף אלימות פיזית. הסיטואציה הקשה גם כך לבני משפחת הקורבן - הופכת לסיוט.

 

דוגמא בולטת למצב הזה ניתן היה לראות בחודשים האחרונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב: במשך שעות ארוכות ישבו על אותו ספסל, צמודים זה לזה, הוריו של הנער רענן לוי שנרצח בדצמבר 2004, ולצידם הוריו של אבי אבוטבול - הנאשם ברצח. מירב לוי, אחותו של רענן, מספרת: "אני אפילו לא יודעת לתאר את זה במילים. את פוגשת אנשים שאת לא יודעת איך להתייחס אליהם. בדיונים שהתקיימו רק לאחרונה, אבא שלי נאלץ לשבת כתף לכתף עם אמא של אבי אבוטבול, מי שנאשם ברצח - וזו הייתה תחושה איומה. בעיקר לאור העובדה שאנחנו 3 בני משפחה שיושבים באולם והם מגיעים בכמות גדולה של אנשים”.

 

התחושות הקשות רק התגברו במקרה של משפחת לוי, כאשר באחד הדיונים שופט שדן בתיק המעצר גירש אותם מהאולם, לאחר שלא מצאו מקום לשבת. השופט לא ידע כי מדובר במשפחת הנרצח והורה להם לצאת. לא היה מי שימנע את הסיטואציה המביכה. "יש לנו תחושה קשה מאוד של חוסר אונים", אומרת מירב.

  

"הרגשתי שמזלזלים בי כאדם"

חוק נפגעי עבירה אמור להגן על בני משפחות הקורבנות מהמפגש הזה, אבל, למרבה הצער, במקרים רבים הוא אינו עומד במבחן המציאות. פרק ב' בחוק זכויות נפגעי עבירה משנת 2001 קובע כי: "במהלך ההליך הפלילי זכאי נפגע עבירה להגנה ככל הניתן ועל פי הצורך מפני החשוד, הנאשם או הנידון ומפני שולחיו או מקורביו; לקבל בבית המשפט הגנה מפני מגע או קשר בלתי נחוץ..." מה זה ככל הניתן ועל פי הצורך? לא ברור, בעיקר כאשר מדובר בבתי משפט שכלל אינם בנויים להפרדה כלשהי בין הצדדים.

 

יעל רוזמן, שבנה אסף שטייירמן ז"ל נרצח לפני עשר וחצי שנים על ידי רעי חורב וסיגלית חיימוביץ', זוכרת את הקושי של "לבלות" שעות ארוכות עם בני משפחתם של הרוצחים. רוזמן: "לא מספיק הכאב והסבל שעברנו, אנחנו גם צריכים להגיע לבית המשפט ולשבת עם ההורים של הרוצחים על אותו ספסל. אני הרגשתי במהלך המשפט שמזלזלים בי כאדם. אני מבינה שזכותם להיות שם אבל לפחות שתהיה איזו הפרדה או מחיצה בין המשפחות. הצפיפות הזו והישיבה איתם גרמה לנו להרגיש כמו בהמות שנכנסות לבית המשפט".

 

רוזמן, שעברה משפט ארוך ומסויט במיוחד סביב רצח בנה, מסבירה: "זה חוסר רגישות, כי לא מספיק שאני צריכה לראות את הרוצח - אני גם צריכה ממש להתחכך עם בני משפחתו. אנחנו היינו עסוקים בפחד שהם יישבו לידינו וזו הרגשה נוראית כי את מרגישה דחייה מהם, את לא רוצה להיות בנוכחותם. אני גם לא מדברת על זה שמדובר במצב שעלול ליצור אלימות. אני אישה מאוד מאופקת - אבל זה לא שלא בא לי לתת להם... כל ההרגשה בבית המשפט היא שלא מכבדים אותך".

 

רוזמן מזכירה אלימות, אך בדרך כלל משפחת הקורבן היא זו שמתמודדת עם אלימות מצד משפחת הנאשם. רק ביום חמישי האחרון, הגיע לבית המשפט ירון הורביץ, אביה של נופר שנהרגה בפיגוע בקניון השרון בנתניה. במשפט נשלחו שלושת מסיעי המחבל ל-13 שנים בכלא. להורביץ לא היה מקום ישיבה והוא נאלץ להתמודד עם המהומה שפרצה במקום בעת הקראת גזר הדין.


המהומה בבית המשפט. צילום: ניב קלדרון

 

"אחת הסיבות שאני היחיד מבין משפחות הקורבנות שמגיע לבית המשפט, היא שהמשפחות האחרות לא מסוגלות להתמודד עם מה שקורה פה", אומר אביה של נופר ז"ל. בין היתר נאלץ להתמודד עם צעקות מצד אחיו של הנאשם כפיר לוי, שהורשע בהריגת בתו, שקרא אליו: "אתה היית רוצה שהם יישבו כל החיים שלהם בכלא".

 

סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, השופטת שרה סירוטה, אומרת כי "אין ספק שהחוק לא אידיאלי, אין אפילו פקיד עזר בכל אולם ובעצם האולם מופקר. לפעמים יש באולם שומרים מטעם משמר בתי המשפט, אבל גם הם לא תמיד מצליחים להתמודד עם מה שקורה. אבל מעבר לחוק, אני מדברת על השכל הישר... החוק אינו פיתרון, הרבה חוקים לא עובדים במציאות. כולם צריכים להיות עירניים יותר וכן אפשר לדאוג למשפחת הקורבנות. לדוגמא, אפשר באופן קבוע לשמור להם את הספסל הראשון באולם, שבו אף אחד מלבדם לא יישב".

 

החוק: שמשפחות הקורבנות ידאגו לעצמן

בשנת 2002 אושר תיקון לחוק שקובע: "כל אימת שקורבן עבירה בא לבית המשפט בתיק בו הוא קורבן עבירה, זכאי הוא לפנות ולקבל הגנה בתחומי בית המשפט". באותה תקנה נקבע גם כי על קורבן העבירה להיות זה שפונה, כ-24 שעות לפני הדיון, למשמר בתי המשפט ולבקש את ההגנה הנחוצה לו. פרקליט בכיר המעורה היטב בתחום מגחך: "מאין המשפחה אמורה לדעת את זה? את חושבת שהם נכנסים לאתר בתי המשפט באינטרנט כדי לקרוא את זה? מדובר באנשים שבורים, שמגיעים לבית המשפט בפעם הראשונה בחיים שלהם והם גמורים ממה שקורה שם. לוקח לי ימים ושבועות להרגיע אותם".

 

הוא מוסיף ומספר: "קרה לא פעם שדאגתי שיהיה משמר באולם - אז מה? היה למשפחה מקום לשבת? אני צריך להיות זה שמנהל מאבקים כדי שלקורבן עבירה יהיה מקום באולם? המציאות שלנו היא קשה מאד ואם היתה חציצה כלשהי, ברורה וחדה, אולי אפשר היה להגיע למצב נורמלי".

 

ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה לנפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו, מסכימה גם היא כי מדובר בחוק בעייתי ומעורפל אשר לא קובע סטנדרטים ברורים להגנה על משפחות הקורבנות: "החוק דורש מהנפגעים להיות אקטיבים

 ולדרוש את זכויותיהם. המצב צריך להיות הפוך. המדינה צריכה להציע לכל נפגע עזרה ולהציג בפניו את זכויותיו. במקום להשתמש בנוסח מעורפל צריך לקבוע תנאים להגנה פיזית שלא לדבר על תנאים ארכיטקטוניים בבית משפט שיאפשרו חציצה ברורה בין משפחות הפוגעים לנפגעים. מגוחך בעיני שנפגע עבירה צריך לפנות בעצמו ולבקש שירותי ליווי. החוק לא מכיר בכך שמדובר בבני אדם בנקודה הקשה ביותר בחייהם. למדינה יש חובה להגן עליהם כדי לצמצמם את טראומת המשפט עבורם".

 

מירב לוי, אחותו של רענן ז"ל, אומרת שמדינת ישראל חייבת להבין שעבור המשפחות, זה לא נגמר באולם בית המשפט, אלא מלווה אותן כל החיים. "לאחר דיון של שעות ארוכות בבית המשפט אתה יוצא סחוט, יבש מדמעות. זה יום שהוא נפילה לבור עמוק שאחר כך צריך לנסות ולחזור לתפקד, ללכת לעבודה, לפגוש אנשים ולחזור למציאות שהיא קשה גם ככה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
משפחת לוי בבית המשפט. האחות מירב והאם עדי
צילום: עידו ארז
צילום דדי לפשיץ
אמו וסבו של אסף שטיירמן ז"ל בבית המשפט
צילום דדי לפשיץ
צילום: ג'רמי פלדמן
השופטת בדימוס סירוטה. אולי לשמור מושב
צילום: ג'רמי פלדמן
צילום: צביקה טישלר
פוגץ'. חוק בעייתי
צילום: צביקה טישלר
מומלצים