מגרש הרוסים: המאבק מבפנים

במבנה זה נכלאו בעיקר אסירים פליליים מוסלמים, נוצרים ויהודים, ומעט אסירים פוליטים, שרובם היו אנשי המחתרות היהודיות - ה"הגנה", האצ"ל והלח"י שהפכו לתנועת המרי העברי אחרי 1945. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר המאבק על המדינה שבדרך היה בשיאו, ישבו כאן מעל ל-500 אסירים.

רק בתחילת העשור הקודם הוחלט להקים במקום את המוזיאון לאסירי המחתרות, מטעם יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. לאחר שיפוץ נרחב, במטרה להקנות לבית הסוהר את צורתו המקורית, נפתח המבנה לקהל.

יום בחיי אסיר

לכשהגיע אסיר אל בית הכלא הוכנס מיד אל חדר הקבלה בו נתחיל את סיורנו – הנָאזָרָה. מכיוון שלרוב הגיעו האסירים מיד לאחר משפטם בשעות אחר הצהריים, הם נאלצו לחכות לפקיד שהגיע למחרת בשעות הבוקר ולכן בילו את לילם הראשון כאן.

האסיר הטרי ביותר (או החלש) קיבל את הבורש הסמוך לקרדל ואילו ה"מוכתר", שהיה מעין חניך תורן שבמקרה של המחתרות נבחר על ידי החברים שבחדר, קיבל את המיטה היחידה בחדר הסמוכה לחלון. תפקידו של המוכתר היה לפקח על מילוי פקודות הסוהרים, הסדר, הניקיון והמשמעת. מלבד זאת דאג המוכתר היהודי, שלרוב היה מפקד במחתרת או המבוגר מיושבי החדר, גם לצד החברתי והרוחני של חבריו לחדר (לימודים, לימוד מקצועות שונים ועוד).

הכניסה לבית הכלא (צילומים: רון פלד)

ההשכמה הייתה בחמש וחצי בבוקר ולאחר שקרצפו את חדרם יצאו בשעה 8 לעבוד בבתי מלאכה שונים כמו נגריה, מאפיה, דפוס וכו'.

דרך תעלות הביוב

הדבר החשוב ביותר שעבר לאסירי המחתרות בראש היה הרצון לברוח ולחזור אל חבריהם הלוחמים שמחוץ לכלא. המטרה הראשונה בדרך לביצוע הבריחה הייתה השגת מפָּה של אזור מגרש הרוסים. לשם כך נעזרו בעובד עיריית ירושלים, יהודי, וכך למדו היכן עוברת תעלת הביוב הסמוכה. מהר מאוד הבינו האסירים שבשביל להגיע לשם יש לחפור מנהרה. את כלי החפירה השיגו בדרך לא דרך מבתי המלאכה והמטבח. הבעיה המרכזית שנוצרה הייתה כיצד להפטר מהחול שנוצר בזמן החפירה.

חדר הזיכרון

לשם כך החלו האסירים להתלונן בפני המנהל כי שטיפת החדרים היומית היא פקודה מפלה לרעה שכן חדרם גדול משל האחרים ונמוך מהמסדרון, והמים מהחדרים האחרים זורמים ישירות לחדרם. הפיתרון שהציעו למנהל היה חפירת בריכת אגירה בכניסה לחדרם.

המנהל, לא רק שהסכים לתכנית, אלא אף ברוב התלהבותו סיפק כלי חפירה ואפילו בטון. על כל מריצה של חול מהבריכה הנחפרת פונו עוד מספר מריצות של חול מהמנהרה. אחרי חודשיים של חפירה הוברחה אל הכלא מצלמה לשם הכנת מסמכים שזוייפו בבית הדפוס שבכלא.

ביום הבריחה דאג עובד העירייה המסוּר לסתימת הביוב וגיוסם של פועלים יהודיים לתיקון הבעייה. העובדים נכנסו אל בור הביקורת של הביוב שם הניחו בגדים בעבור האסירים שיצאו בזחילה מן המנהרה. הנמלטים החליפו את בגדיהם בבגדי הפועלים והמשיכו במבצע. השומר הערבי שהריח את בגדיהם ספוגי הביוב ויתר על התענוג של הביקורת ומיהר להוציאם ללא בדיקה. רק לאחר זמן הבחין כי מספר היוצאים היה רב מהנכנסים, אך 12 אנשי מחתרות כבר הספיקו לברוח. את פתח המנהרה ניתן לראות בבירור מתחת לאחת המיטות שבחדר.

סיפורי החצר

פעם-פעמיים ביום ערכו האסירים טיול יומי למשך חצי שעה. השמש הייתה מצרך נדיר ליושבי המבנה ומדי פעם אף אפשרו הסוהרים לאסירים לשחק כדורעף וכדומה. בחצר נהגו גם המוסלמים שביניהם לערוך תפילה, וניתן להבחין בקיר הדרומי במחְרָאב לכיוון מכּה.

בתחילת 1947, לכשהחלו לדון בנושא חלוקת ארץ ישראל, החלה לצוץ מתיחות בין האסירים היהודים לערבים עד שזו התפרצה בקטטה הגדולה, ה"טושה", שנערכה כשלושה ימים ובמהלכה נרצח חובש יהודי מצוות הכלא ונפצעו עשרות אסירים. הקטטה פרצה בעקבות חטיפתם של שני בריטים על ידי איש אצ"ל במטרה למנוע את הוצאתו להורג של דב גרונר. בעקבות המריבה הופרדו האסירים לשני אגפים: היהודים לצפוני והערבים לדרומי.

אחת לכמה זמן כונסו כל אסירי הכלא בחצר לצפות בהוצאה לפועל של עונש הלקאה שבוצע בידי סוהר בשוֹט או במקל חיזרן דק לעיני כל. בין אלה ש"זכו" לכבוד המפוקפק היה בנימין קמחי, איש אצ"ל שעוד לא מלאו לו 18 שנה, שנעצר על השתתפותו בשוד בנק ביפו, שהכספים מהשוד הועברו למימון המחתרת. קמחי, שהתחצף אל השופט, קיבל בנוסף למאסר גם עונש של 18 מלקות.

חצר האסירים. כמו ב"אוז"

ארגון האצ"ל שלא הסכים שחבר הארגון יענש במלקות מיהר לפזר כרוזים בעברית ובאנגלית בהם הזהיר כי על מלקות יחזיר באותו מספר מלקות לקצינים בריטים. הבריטים שאצלם חוק זה חוק לא התרשמו מהאיום ובצעו את גזר הדין. למחרת יצאו חמש חוליות של הארגון לחפש קצינים בריטים בבתי קפה בארץ. ארבעה קצינים נחטפו והולקו 18 פעם כל אחד ושוחררו. אחת החוליות נתפסה בטרם בצעה את זממה וחבריה נשפטו ונידונו למוות.

הגרדום

בשני התאים בכניסה לחדר הגרדום שהו הנידונים למוות בלבוש אדום. בתקופת המנדט הוצאו כאן להורג כ-100 איש, אף אחד מהם לא היה יהודי. אסירי המחתרות שנידונו למוות נשלחו לעכו שהייתה עיר ערבית, בכדי למנוע מיהודי ירושלים להתקומם.

גם מאיר פיינשטיין (לח"י) ומשה ברזני (אצ"ל), שנתפסו בפעילות נגד הבריטים, נדונו למוות בתליה. בזמן הקראת הדין קרא ברזני לעברו של השופט האנגלי: "בתליות לא תפחידונו". חברו פיינשטיין נשא נאום על עריצותם של הבריטים כשבסוף נאומו אמר: "... יש חיים גרועים ממוות, ויש מוות גדול מן החיים...". השניים הושמו באותו תא שכן פיינשטיין איבד את ידו בפעילות נגד הבריטים בירושלים ומשה היה מי שסעד אותו בתאם המשותף.

בהתייעצות עם חבריהם למחתרת, שהתנהלה בפתקים מוסתרים, הוחלט להבריח לתאם רימון. הפעולה אושרה וכך הוברח רימון בתוך תפוז כשזה הוכן בידי אחד האסירים בשם בן עמי. המטרה היתה להתאבד לפני ההוצאה להורג תוך כדי הריגת כמה שיותר קצינים בריטים.

הגרדום. 100 איש הוצאו להורג

ערב הוצאתם להורג הגיע לבקר את השניים הרב יעקב גולדמן, ובמקום למצוא שני נערים מפוחדים מצא שניים השלמים עם גורלם וגאים בדרכם. בסוף שיחתם הבינו השניים כי הרב יגיע למחרת בבוקר ללוותם בדרכם האחרונה. הם לא יכלו לספר לו את תוכניתם אך גם לא הסכימו שיפגע ממנה. למרות שניסו להניא את הרב מלהגיע בבוקר בתירוצים שונים, הוא לא ויתר להם על הגעתו. למרות שתוכניתם שובשה הם החליטו להמשיך עימה ולא לאפשר לבריטים לבצע את זממם. במהלך מפגשם עם הרב גולדמן הם שרו את תפילת "אדון עולם".

לפני ששלחו ברזני ופינשטיין יד בנפשם העניק פיינשטיין לסוהר הבריטי, תומס גודווין, ספר תנ"ך בו כתב את ההקדשה: "לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה".

60 שנה יותר מאוחר, בימים אלה של אביב 2007, הוחזר לכאן הספר בטקס מיוחד בחצר בית הכלא בירושלים, לאחר שבניו של הסוהר החליטו לקיים את צוואתו בנושא. במהלך הטקס בו השתתפו ותיקי המחתרות וראש הממשלה, שלא הסתיר את התרגשותו מהמעמד, נמסר ספר התנ"ך למשפחתו של פיינשטיין עצמה.

• מוזיאון אסירי המחתרות, מגרש הרוסים, ירושלים
  

שעות הביקור: א'-ה', 17:00- 9:00,

טל' 02-6233167, 02-6233166

מחיר כרטיס כניסה: 10 שקל למבוגר ו-5 שקלים לילד.

• הסיור הבא: בעקבות בוריס שץ ולבניין בצלאל
• לסיורים הקודמים: לחצו כאן
• לאתר הבית של רון פלד בנושא ירושלים