מצחיק גם כשהוא שותק
הוא לא צוחק מבדיחות, שונא הומור של מבטאים וממש לא מבטיח שצפוי איחוד של חיקוי ירקות עם גרייניק. אחרי שנים של הערצה, אריאנה מלמד סוף סוף קיבלה את ההזדמנות להגיד לעידן אלתרמן שבעיניה הוא האיש הכי המצחיק בארץ. ראיון
בפעם היחידה שראיתי אותו מקרוב, מאוד רציתי להגיד לו שבעיני הוא האיש הכי מצחיק בארץ. עמדתי במרחק חצי מטר ממנו. משפטי הערצה לא יוצאים לי בטבעיות, בגילי כבר מביך להסמיק ולגמגם. אז ניסחתי לעצמי מין "סליחה, אתה לא מכיר אותי, אבל אני חייבת להגיד לך שברגעים הכי קשים שלי אתה יכול להוציא ממני חיוך". וניסחתי שוב, ולא אמרתי לו. זה היה באמצע לוויה, את החיוך הייתי צריכה להסתיר בהרכנת ראש מנומסת. לוויה באמת איננה הזמן והמקום הנכון לומר לקומיקאי שבעיני הוא גדול. חלפו שבע שנים מאז, וסופסוף הגיע הזמן הנכון – ולעידן אלתרמן, איש שמורגל במחמאות ובאהבה, עדיין לא פשוט לשמוע משפטי הערצה. אפילו כשהם מנוסחים בלי גמגומים. הוא מקדים תודות והודף את פרץ ההערצה הפתאומי ובעיקר מבקש לדעת מה מצחיק.
ראיתי אותו ואת אבי גרייניק לראשונה ב"ילדים סורגים לאלוהים". בתקופה שבה הגששים פרשו לגמלאות, זקני צפת התגעגעו ל"ניקוי ראש", ובתור סאטירה אפשר היה לשאוף לכל היותר לטוביה צפיר בחיקוי מדויק של שמעון פרס – גרייניק ואלתרמן עלו על במות קטנות (שהלכו וגדלו) והציעו לקהל שלהם (שהלך וגדל) אלטרנטיבה הזויה לגמרי. לא בדיחות פרסים, גם לא סטנדאפ מן הזן המתחכם והמלעיג, לא חיקויים ולא מבטאים. בעיקר נונסנס. הם קרעו עשרות אלפי אנשים מצחוק כשחיקו ירקות. הם הביאו משב רוח רענן של ילדותיות בלתי מתפשרת, אינפנטיליות שהפכה לדגל, כיף טהור.
ומאז אני יכולה לצחוק עוד לפני שהוא פותח את הפה. די בהתבוננות במבט המרוכז והנחוש והילדותי הזה, מבט של תינוק שמודד הבעות, והן בדרך כלל הכי לא מתאימות לסיטואציה. זה המבט של צחי שאומר "דפווווווק", אבל אני צוחקת גם אם הוא שותק.
אלתרמן ב"צוותא". "חרתנו על דגלנו את הלוזריות"
עכשיו צריך לחקות קינואה
השמועות האחרונות מדברות על איחוד מחדש של אלתרמן וגרייניק, והן כמובן משמחות מאוד, אבל הוא נשמע מהוסס כשמדברים על זה ומפנה אותי לבלוג רהוט מאד וחביב ביותר שהוא כותב: כן, החיים עם גרייניק היו דומים לחיי נישואין, וכן, נשבר להם, התשוקה כבתה, אבל "מדגדג באצבעות לחזור. לפעמים. לא יודע. אנחנו מדברים על זה. זה לא סגור", הוא הודף את הספקולציות.
ואם תחזרו, יש סיכוי שנראה אתכם מחקים ירקות שוב?
"לא, זה כבר פאסה"...
למה? זו קלאסיקה של הומור ישראלי. ואני בטוחה שהקהל שלכם ירצה אותה.
"אבל הזמנים השתנו – לא יודע, אולי עכשיו צריך לחקות קינואה. או פסטה מחיטת דורום. נראה".
בבלוג שלך כתבת שהצלחתם בגלל שההומור שלכם היה הומור של לוזרים. אם נחשוב על זה לרגע, בעצם אין הומור של ווינרים. ההצלחה לא מצחיקה בפני עצמה.
"ווינרים מצחיקים בסאטירה שלא התעסקנו בה ביחד, וגם לא לחוד. יש שם יותר עליונות, כוח, אפשרות לצחוק על חלשים. אנחנו לעומת זאת ממש חרתנו על דגלנו את הלוזריות. שמחנו בה כל הזמן, גם כשהקהל לא תמיד צחק".
"אבל לא הייתם סתם לוזרים. הייתם לוזרים-ילדים. במיוחד בדמויות של צחי ומאיר מנווה חמציצים, שהיו אחר כך "כוכבי השכונה".
"אני דווקא חשבתי שצחי הוא בן גילי. כשהמצאתי אותו, הייתי בן 23. לאט לאט הבנתי שיש בכל זאת פער. הוא בן 23 ודי בתול, ולא עובד, וגר עם ההורים, אולי הוא בכל זאת סוג של ילד. ואולי באמת יש לו מבט כזה של ילד שמדווש בפריילוף".
אה, אולי אתה, במחילה, הוא הילד.
"אני בן 35 ובן 11 בערך כל הזמן, וככה זה כשיש לך ילדה בת שלוש בבית. כן, אני כל הזמן מצחיק אותה – אנחנו ממציאים שירי ג'יבריש ביחד, ממציאים מלים - ולאחרונה אני חושב שהיא התחילה להבין שאבא שלה עובד בזה. בלהצחיק".
לא צוחק מבדיחות
אבל הוא לא עובד רק בזה: בימים הקרובים ייסע לרומניה לצילומי הסרט "אדם בן כלב" על פי ספרו של יורם קניוק: הוא יגלם שם את דמותו של ארתור, יריבו של אדם שטיין. בשנה האחרונה, הספיק לראות את "נמוך" הסרט התיעודי המצחיק-עצוב שלו מוקרן, לראיין קומיקאים ב"עושים צחוק" בערוץ 2, להנחות את "של מי השורה הזאת" בערוץ 10, להשתתף ב"הרצועה" ולשחק במחזמר "המפיקים", והוא בהחלט שמח על ההזדמנות לעשות תפקיד בכלל לא קומי.
הוא גם טוען שהוא לא לבד בשאיפות האלה: "תשאלי כל מצחיקן אם הוא לא רוצה לפעמים לחרוג מן הנישה שלו ולחוות אתגר. עוד כשהייתי בחוג לדרמה בבית ספר לא חשבתי שפסגת השאיפות שלי היא רק להצחיק. רציתי יותר, רציתי עוד אתגרים לפצח, ולמרות שלעמוד מול קהל ולהצחיק אותו זה באמת אחד האתגרים הכי רציניים שיש, כדי לא להירדם בשמירה צריך לעשות גם דברים אחרים".
בין לבין, מה הכי מצחיק אותך?
"קל לי יותר להגיד מה לא. למשל, פרסים ועירקים. הומור של מבטאים ועדות בדרך כלל לא עושה לי את זה, ואני גם לא יודע להפיק את זה מעצמי. כשהייתי צריך לעשות חייל מרוקאי במערכון בלהקה הצבאית, לא יצא לי משכנע. בכלל, מבטאים זה עקב האכילס שלי, ואולי בגלל זה הייתי צריך להמציא לצחי מבט משלו. מבטא של יבוסי".
כשאני מבקשת ממנו להשמיע דוגמה, הוא באמת לא מצליח להוציא משפט אחד במבטא מהוקצע. אפילו לא של ערבי-כללי מעדות הסטנדאפ. אבל עוד יותר ממבטאים וחיקויים והומור עדתי, יש לו בעיה עם בדיחות.
"מצטער", הוא אומר. "לא זוכר בדיחות, לא מצחיק אותי, והמבוכה הכי גדולה שיכולה להיות היא כשאני מגיע למצב שמישהו מספר לי בדיחה, ותוך כדי שאני מקשיב לה אני נורא מקווה שבסוף אני אצחק, וזה לא קורה, ואחר כך עוד לא מאמינים לי שבאמת זה לא מצחיק".
גם חיקויים אינם כוס התה שלו – אולי מפני שגם בזה, הוא מוכן להודות - הוא לא טוב. ובכלל, הוא אומר, "אנחנו חיים בעידן שבו צוחקים פחות מהחיקוי ויותר מאינטרפטציה של הדמות אותה מחקים, או מהטירוף הכללי של החקיין. למשל, האנרגיות המטורללות של יצפאן שמשתלטות על החיקוי, או דמויות הפוליטיקאים בארץ נהדרת – אנחנו צוחקים עליהם לא בגלל שהם כל כך דומים למקור אלא בגלל שהמקור כל כך בעייתי והתפקידים שהדמויות האלה עושות רק ממחישים את זה.
זה יהיה פרובוקטיבי
יש לו כבוד עצום לעמיתיו בתעשייה ולא תשמעו ממנו מילה רעה על איש. אפילו לב הקונצנזוס, "ארץ נהדרת", למרות שבגלל "המפיקים" אין לו כמעט זמן לצפות, מוציאה ממנו רק שבחים למקצועיות של כו-לם. את כישורי הפרגון שלו יכולתם לראות במרוכז ב"עושים צחוק": הוא פשוט שפע חיבה למרואיינים שלו. לא היה כאסח, ולפיכך לא היתה גם הצלחה כבירה. מה לעשות שעודפי הערכה מקצועית מצטלמים פחות טוב מהתכתשויות.
והוא צוחק באמת כשקומיקאים גדולים יוצרים דמויות שהזרות היא המאפיין העיקרי שלהן. "לא סתם סאשה ברון כהן הוא הקומיקאי הכי גדול של הזמן הנוכחי", הוא אומר. "ואני אוהב אותו כי אני נורא אוהב לראות אנשים אינטליגנטיים שעושים דמויות של מטומטמים, אהבלים, דמויות תמימות על גבול האהבליות – ולא מתוך רוע לשמו, אלא מתוך אהדה. צריכה להיות שם סימפטיה לדמות, כי דמויות כאלה נוגעות במשהו מאד שורשי בקיום שלנו, לפני שהלבשנו על עצמנו חליפות ומסכות של הצלחה והצטיינות".
הוא איש ורבלי ביותר, אבל מתגעג להומור פיזי ולגאגים בנוסח מיסטר בין, שחסרים לו בעידן הנוכחי של ההומור הישראלי, כשעוד ועוד סטנדאפיסטים נולדים ומתבגרים בעשייה שכולה סביב הפה, בכלל בלי גוף. ואם הייתם רוצים להגשים לו משאלה, היא קשורה בסיטקומים. "הם הגיעו באיחור גדול לטלוויזיה שלנו ואנחנו עדיין תקועים במשפחות ובעלילות של משפחות. הייתי רוצה לראות כאן משהו כמו 'סקראבס' או 'המשרד', שנורא מצחיק אותי – וכן, בטח, גם לשחק בהם".
אבל שאיפות ההתבגרות שלו, נדמה לי, הן סוג של חליפות. מה שבאמת מצחיק בעידן אלתרמן עצמו הוא העובדה שלא יעזור כלום, מדובר בילד. כשהוא מתבקש להיזכר במה מצחיק אותו בספרים, הוא חוזר דווקא ליהודה אטלס, שבעיניו הוא "הסיינפלד של חיי הילדים", ומצטט מייד ובהנאה גדולה את "העור של השממית כל כך שקוף/ שרואים לה את הקקי בתוך הגוף". אני רוצה לקוות שיעשה משהו עם החומרים האלה, בתנאי שלא יהיה עסוק מדי. בין שלל הפרוייקטים שהוא מושקע בהם כעת, מצויה גם עבודה על תוכנית מערכונים חדשה בערוץ 10. "עדיין אין לה שם", הוא מספר, "אבל זה לא יהיה פורמט גנוב, ולא נסתתר שם מאחורי פיאות ולא יהיו דמויות שיצטטו אותן במטבעות לשון". הוא לא יכול לומר בדיוק מה יהיה, וגם לא בדיוק מי ישתתף שם – נכון לעכשיו מדובר על יעל לוונטל, שי גולדשטיין ויעל שרוני – אבל הוא מבטיח ש"יהיו שם סיטואציות יותר קיצוניות וקצת יותר פרובוקטיביות ממה שמייחסים לי". מתבגר? אני רוצה לקוות שלא יותר מדי.
עוד בפרויקט הצחוק:
