צחוק צחוק, חצי בפנים

עד גיל 20 הייתי עצוב, רגיש, משורר בשרות הסבל האנושי. הייתי בטוח שאחיה עד גיל 26, כשאני מותיר אחרי קובץ שירה. הקובץ עורר עניין מסויים בשל ההרכב הנועז של הדפים - בריסטול גס, חום-מחוספס, שהסתיר את רוב השורות תחת שביבי העץ ששוטטו על פניו, כאילו מדובר במייצג של נייר אלטרנטיבי. אבל בארבע השנים שנותרו לי לסבול מיהרתי לנטוש את השירה לטובת שני סרטים שכתבתי וביימתי - "הזמנה לרצח" ו"חגיגה לעיניים". הראשון סרט אפל, והשני סרט מהזן ה'מעניין', שמשום מה 'עניין' את התחת של פחות מאלף צופים!

וכך, מרוב כשלונות, שכחתי למות בגיל 26, והסבל הפואטי שלי הפך לסבל פיננסי, שגרם לי לפנות לתחום שהיה רחוק ממני, ותמיד נראה לי כמו עווית

 נוירולוגית. כמו פיהוק, גיהוק וחיטוט באף של נהגים בזמן האור האדום של הרמזור, כזה הוא גם הצחוק, שמוותר על החיוך וניגש היישר לקמיצת הפנים. הפגנה המונית של קמטים מלווה בפיות פעורים, שפוצחים בסידרה אסמטית של יללות, המתאספות להבעת הקאה, שהצוחק קוטע בפנים חנוקות, בעוד ידיו ננעצות בבטנו המתרוצצת מתחת לעורו. הוא מנסה להתפקע מגופו של הצוחק, שעל פי רוב מגיע לאפיסת כוחות כשדמעות בעיניו, טיפת שתן בתחתוניו ונוד קטן מאחוריו.

אבל המציאות אילצה אותי להתפרנס, כאילו לא הספיק לי הסבל הקיומי של משורר לשעבר, וקולנוען, שמאחוריו שני סרטים שהוצגו בבתי-קולנוע עם מושבי-עץ מתקפלים וחורקים, תוך שהם תופסים כמלחציים את שמלות הנשים, ולך תעשה סרטי איכות מול נשים עם שמלות תפוסות. ככה מצאתי את עצמי מחפש במוחי את ההומור שפרויד הכתיר בתור מנגנון ההגנה המוצלח ביותר, אבל בארצנו הוא מנגנון ההתקפה העיקרי, או כפי שהגדיר את זה יעקב אגמון: השמחה המובילה בישראל היא השמחה לאיד.

אי-שם באונה השמאלית של מוחי, בין ורניקה וברוקה, שני נאורולוגים שטרחו למקם את הגימגום הדייני מעל אוזנם השמאלית (ובהזדמנות חגיגית זו גם הפכו את השמיעה המוסיקלית שלנו לחרשת-אילמת, כך שבמקרה הטוב יכולנו אימי, אבי, אחותי, אחי ואני להקים את "חמשת המיותרים" כלהקת החימום של הלן קלר), אי שם באונה ההיא, מסתתר לו חוש הומור רציני ביותר, שירשתי, כנראה, מאבי. אותו אב, אגב, שבהומור מקאברי מחק את שלושת ילדיו מהחלק הפיננסי בצוואתו, תוך שהוא מקפיד לחשוב עלי את מה שכתבתי על הנשיא קצב בזמנו: "הוא מסתפק במועט והמועט מסתפק בו".

מהחמוץ-מתוק אל הבורקס

אסי דיין בטיפול

מה שכן, לפחות הצלחתי למנוע את ציון שמי בפרסומות הרשמיות של "יופי של צרות", "מלך ליום אחד","גבעת חלפון", "שלאגר" וכו', ובכך חסכתי ממאות אלפי פרענקים את המבוכה והכעס על זה שכל המשפטים שנאמרו והסצנות שניצפו וניצחקו אינספור פעמים, נכתבו ובויימו על ידי האשכנזי הזה, בנו של גנב העתיקות ואחיה של מחלצת המתרוממים מהארונות הפולניים שלהם, אסי דיין. כן, השמאלן שליקק לערבים כשתרגם 'לכבודם' את "שיר הפרגית" ל.."שיר הפרחה", שהמזדיין הזה, דן בן-אמוץ, החליט שפרחה זה שרמוטה, רק בגלל שהתימניות לא שמו עליו זין.

אסי דיין, היחידי מבין כל האמנים בארץ, שלא קלט את המסר הטראגי של זוהר, השם יקום דמו, לפיו "אמן אמיתי זה אמן

נקי מסמים, אחי". ומרוב המיליונים שעשה מהצחוק העברי, לא התאפק הנקניק, ותיכף ומיד - אחרי עשר שנים - התחיל להזריק, לעשן, להסניף, לבלוע, להסתבן, ללבוש ולנעול את כל סוגי הסמים - קלים, קשים, קשים יותר ועוד יותר קשים. ואז הדרדר חזרה ל'קרשים על פי אגפא' (למה שלא נשאר לו כסף בשביל 'קודאק', מרוב ששרף את הכל על סמים קשים, וקשים נורא, וסמים), ושכח מהצחוק העברי.

ומי שראה אותו יושב מסטול, מנדנד בראש יענו כאילו קולט, כאילו פסיכולוג, יענו כאילו עלק "שחקן", כאילו לא נרקומן בתוך שמיכה חשמלית ושמה באום. ובאום זה עץ בגרמנית, ובעברית זה השמועה שאחד בשם אדרי, אחד משלנו, נתן לו לכתוב את החלק השני של 'חלפון', שזה לעשות צחוק מהצחוק העברי, שאם תשאל אותו לאן הוא יענה בקטע - שלא נכנס עדיין לסרט, אבל זה עצוב כמה שזה מזכיר את האיש והשמועה, אסי דיין -  לאן?

לשומקום כמובן!!!

עוד בפרויקט הצחוק:

• מהפך במגזר - אתם בחרתם באסי כהן כאיש הכי מצחיק של השנה
• הבחירה של אריאנה מלמד - עידן אלתרמן
• מופת להומור יהודי: פרק מתוך "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים