כשרות בגירסת האיסלאם - חראם וחלאל ומה שביניהם

השבוע, ננעלה "ועידת האוכל החלאל", בתזמון מושלם עם יום העצמאות שלנו (במקרה, בוודאי שבמקרה). הועידה, שאורגנה על ידי גוף שנקרא "מועצת המזון והתזונה האיסלמית של אמריקה" (IFANCA), היא מעין תחרות, אם נרצה, ל- KosherFest היהודי - ניו יורקי. היא התקיימה השנה בין ה- 21 ל- 24 באפריל, בסקוקי, אילינוי, אותה עיירה שבזמנו היה אמור להיערך בה מצעד של ניאו נאצים.

קרוב לוודאי שהגוף הזה, הוא גוף כלכלי ממש כמו מעניקי תווי הכשרות שלנו. הוא פועל על מנת להעלות את המודעות לנושא הכשרות המוסלמית בקרב יצרני מזון בארצות הברית. כוח הקניה של המוסלמים בהחלט נמצא בעליה, ולא מעט מהם, שהסתפקו עד היום ב"כשרות יהודית", מתחילים לחפש את הכשרות המוסלמית. כאן נכנסים אנשי ה- IFANCA, בתקווה שהיצרנים יתחילו לשקול ברצינות הענקת תווי "M", המקבילים לתווי ה- K של ועד הכשרות האמריקאי.

יש כמה וכמה חברות אמריקאיות שנמצאות ברישומי הלקוחות של הגוף הזה, אבל רוב החברות באות מהעולם המוסלמי, עם מלזיה בראש. בנוסף, קיים גוף נוסף, ה- Muslim Consumer Group, שיצא מתוך האיפנקה, ומעניק תווי "H" למפעלים ומוצרים שהם כשרים למוסלמים. הגוף הזה פעיל יותר בקרב הצרכנים מאשר הגוף הראשון, ומפרסם מדריך למוצרי מזון חלאל.

בניגוד ל- IFANCA, שעוסק יותר במתן היתרים ותווי M, הוועד המוסלמי עוסק הרבה מאוד בהתראות על מוצרים שיש בהם רכיבים אסורים. בין השאר, באתר האינטרנט שלו, אפשר למצוא התחבטויות בנושא תכולת מרכיבים שמקורם בחזיר בתרופות שונות, ביניהן אדוויל, טיילנול ודומותיהן, אבל גם בצבעי ציור, בחטיפים ומוצרים מזון מטוגנים.

מ"חלאל" ועד "חראם"

מה זה בעצם "חלאל", ומה זה "חראם", המונח המנוגד לו, ולמה פעם יכולים היו המוסלמים "להסתפק" בכשרות היהודית והיום כבר פחות?

כללי החלאל נוגעים בעיקר לבשר, אבל לא רק. בכלל, האמת היא שמדובר בכל מיני אספקטים של החיים, לאו דווקא בדברים המצומצמים שנוגעים לאוכל. אבל בדת, כמו בדת, ברגע שנוגעים באוכל, הדברים מקבלים את המשמעות המצומצמת, הממוקדת והבסיסית ביותר, שנוגעת לאוכל, ומשם – לבשר.

כולנו יודעים שלמוסלמים, כמו ליהודים, אסור לאכול מאכלי חזיר, בכל צורה שהיא. המקור לכך הוא בפסוק (מסומן 173) בסורא – פרק – שמוכרת בשם "אל-בקרה", או סורת הפרה. שם מוגדר בפרוש שאין לאכול בשר חזיר. בצמוד לכך, אוסר הקוראן על אכילת בשר מן המת או על צריכת הדם, כשהוא משווה בין אכילת חזיר לאלה.

בניגוד למה שסוברים אצלנו רבים, כללי החלאל – כל מה שמותר – מול החראם – כל מה שאסור – לא נוגעים רק בענייני בשר. ההגדרות נוגעות גם לדברים אחרים, למרות שהרקע לרוב הדברים הוא באמת ענייני בשר. ואלה הם הכללים, האוסרים על:

1. אכילת חזיר ומוצריו.
2. אכילת פגרים (למעשה): ההתייחסות היא כאן לחיות שלא נשחטו כהלכה או כאלה שכבר היו מתות. השחיטה היא בסכין. אם בעל החיים הומת במכה או בכל דרך אחרת, הרי שהשחיטה כבר אינה כשרה.
3. אכילת בעלי חיים שלא נשחטו בשמו של אללה. זה סעיף מעניין, כיון שהוא לא מצריך שהשוחט יהיה דווקא מוסלמי, אלא שהוא יאמין באל אחד ויקרא בשמו בעת השחיטה. לכן, אחת הפרשנויות של הסעיף הזה מתירה לאכול בשר משחיטה כשרה (שגם דומה טכנית לשחיטה המוסלמית) בניגוד לאכילת בשר מחיה שנשחטה על ידי נוצרי, שמאמין בשילוש הקדוש. הקריאה והאמונה בשמה של ישות אחרת מלבד האלוהים היחיד היא העניין כאן.
4. צריכת אלכוהול ומשכרים אחרים.
5. אכילת בעלי חיים טורפים – שניזונים מהמת, למשל, אבל לא רק – עופות טורפים ובעלי חיים יבשתיים ללא אוזניים חיצוניות (כלומר נחשים, לטאות, חומטים וכיוצא באלו מרעין בישין).
6. צריכת דם, ומוצרי דם: סביר מאוד שלא תראו נקניקי דם בערב הסעודית, אבל אין חובה למצות את הדם מהבשר לפני האכילה. כל עניין ההמלחה וההדחה, וצריבת הכבדים המפורסמת שלנו לא קיימת למעשה באסלאם, מה שמאפשר להם לפחות לאכול את הבשר שלהם כשהוא במצב טוב, נאמר ככה.
7. אכילת מיני מזונות שיש בהם מכל המרכיבים שצוינו, ג'לטין מבעלי חיים, אנזימים ועוד, הם בחזקת מאכלים לא ברורים, בגלל שאלת המקור שלהם. די דומה לכללים היהודיים, בסופו של דבר.
8. בניגוד לכללי הכשרות היהודית, למוסלמים מותר לצרוך דגים ומאכלי ים מכל סוג שהוא, גם אם הם מתים כאשר הם נשלים מהמים.
   

בניגוד לסברה שאכילת "חראם" דינה מיתה בכל מקרה, הרי שהקוראן כן מאפשר לצרוך מוצרים אסורים, אם מדובר בסכנת חיים של ממש. הטענה פשוטה, ואפילו הגיונית: אם הדבר היחיד עשוי להחזיק אותך בחיים מקורו בחזיר, ולא תאכל, הרי שאתה למעשה מתאבד. התאבדות היא חטא שדינו שריפה באש הגיהינום. הכמות שמותר לך לאכול היא זאת שתחזיק אותך בחיים – לא יותר. בהתחשב בזאת שארוחה מוסלמית מלאה היא שליש מתכולתה של הקיבה במזון ובמשקה, ואסור במצב כזה לאכול ארוחה מלאה, הרי שבהחלט מדובר במשהו שאמור להחזיק אותך בחיים, ולא יותר. אסור להתלות בהיתר המקל הזה בתנאים מסוימים, ובכל מקרה, צריך לאכול מתוך תוגה גדולה וחוסר חשק. 

                                                                      (צילום: סלימאן אבוגוש) 

עלי גפן ממולאים (חלאל, בטח שחלאל, ואפילו כשרים)

מתוך מגזין ה- IFANCA. מי שרוצה, יכול להוריד קצת מכמות שמן הזית, אבל אם לא חייבים – השאירו כך. השמיר נותן טעם מעניין שלא מקובל כל כך בארצנו. במתכון מומלץ לחתוך את העלים הגדולים לשניים. לרוב, לכמות מילוי של כף שלמה, אין בכך צורך.  

2 בצלים גדולים, קצוצים

2 כפות מים

כפית מלח

1 כוס אורז ארוך

1 כוס שמן זית

2 כפות צנוברים

2 כפות חמוציות מיובשות

כף נענע קצוצה

כף שמיר קצוץ (לשמור גבעולים)

2/3 כוס פטרוזיליה קצוצה (לשמור הגבעולים)

מלח ופלפל

2 כפות מיץ לימון

צנצנת קטנה של עלי גפן כבושים (או טריים – חלוטים קלות)

כוס ורבע מים לערך

אופן ההכנה:

1. מאדים את הבצל עם המים והמלח, במחבת עם מכסה סגור, במשך 10 דקות. מסירים מהאש ומערבבים עם האורז ו- 2/3 כוס שמן זית.
2. מוסיפים את יתר המרכיבים, מלבד הגבעולים ומלבד כף אחת ממיץ הלימון. מערבבים היטב ומניחים בצד.
3. שוטפים את עלי הגפן ומפרידים בזהירות. מניחים כף אחת של המילוי בבסיס כל עלה גפן, מקפלים צדדים לאמצע ומגלגלים ומהדקים.
4. מסדרים את גבעולי השמיר והפטרוזיליה בבסיס הסיר, יוצקים את שארית שמן הזית ומיץ הלימון. מעל זה מניחים את עלי הגפן, מהודקים זה לזה. מניחים נייר אפיה ומעליו צלחת הפוכה ומעליה משקולת (אני משתמש בצנצנת מלאה מים).
5. יוצקים את המים, מביאים לרתיחה קצרה ומנמיכים את האש. מבשלים עד שהאורז ספג את כל הנוזלים. אם צריך, אפשר להוסיף מים תוך כדי הבישול האיטי.