מי ישמור על האוטו שלי?

נוסעים לטייל במדבר. יושבים לתכנן את המסלול, מעלים רעיונות, פותחים מפות. אבל רגע, איפה נשאיר את המכונית כדי שלא יגנבו או יפרצו אותה?

הרכבים בשטח, הבעלים במתח

בלי שום קשר לסטטיסטיקה, התחושה היא שאם נסעתם לטייל בדרום הארץ ואתם מבקשים למצוא בסוף היום את הרכב כפי שעזבתם אותו, תהיו זקוקים לטיפת מזל. נדמה כי אין מטייל שלא מכיר את התופעה, ואם לא חווה אותה באופן אישי, זה בוודאי קרה לחבר שלו, או לחבר של חבר שלו.

מנגד, הנתונים שמספקת המשטרה בנושא דווקא מעודדים. באזור ים המלח

עין בוקק ים המלח מדבר יהודה נחל בוקק טיול (צילום: אריאל כרמון)

 והנחלים חלה ירידה של 93% בגנבות הרכב ובהתפרצויות לרכב ביחס לתקופה המקבילה אשתקד. מקורה של הירידה התלולה, כך טוענת משטרת ישראל, היא בעיקר בעבודה משטרתית, במיוחד בסופי שבוע ובחגים. ולמרות שהמספרים בנושא פריצות הרכבים מעט פחות טובים מאשר במקרי גניבות הרכב, התוצאות עדיין מרשימות: 10 פריצות השנה לעומת 41 בשנה שעברה.

במשטרה מציינים כי הצניחה במספר הפריצות באה בהמשך ישיר לירידה של 25% בשנת 2006 ביחס לשנת 2005. להצלחה כמובן אבות רבים: אם במשטרה מייחסים את הדבר ל"עשייה נחושה של המשטרה במחוללי הפשיעה", הרי גורמים אחרים מתגאים גם הם בשיפור המצב.

אנחנו השומרים-רים

רשות הטבע והגנים מציבה בחגים שמירה בחניוני המטיילים (בסיוע המועצות האזוריות), וכך עושה גם המועצה האזורית תמר, שמציבה שומרים של חברה פרטית באזור ים המלח. שני הגופים מתפארים בכך שבפסח האחרון לא נרשם באזורם ולו מקרה אחד של פריצה לכלי רכב של מטיילים. עם זאת, ברגע שפרצו לך את הרכב הסטטיסטיקה הכללית לא ממש מעניינת.

לגורמי התיירות בדרום יש עניין רב במיגור התופעה, אך אין להם עניין לעשות מזה עניין. הפריצה למכוניות המטיילים, יותר משהיא תופעה רחבת היקף, היא תופעה מרתיעה. "פחדתי שמישהו יתלבש על זה", אומרת לי מישהי מאחד ממרכזי המידע בדרום כשאני מתקשר לשאול איך הם מתמודדים עם זה, "אם מישהו יירתע מלהגיע לכאן בעקבות הכתבה זה יהיה חבל מאוד".

לדבריה, למרכז המידע מגיעות פניות רבות בעניין: "אנשים רוצים לטייל, אבל הם מאוד מודאגים". מיטיב לנסח את הלבטים יהודה גוברין, מנהל "החוויה הכנענית" בגן הלאומי תל ערד: "אנחנו בדילמה, מצד אחד זו באמת מכה אמיתית. מצד שני לא הייתי רוצה שזה ייתפס כצרה שבגללה אנשים יפחדו להגיע".

פורצים לך את האוטו (צילום: משטרת ישראל, מרחב העמקים)

"למי שנפגע זו מכה ממש קשה", אומר גוברין, "לפעמים מרוקנים את הרכב, לפעמים מורידים את המצבר ואז צריך להזמין גרר. אנשים באים לטייל ופתאום זוכים למין ביקור שכזה". בקיצור, גניבות הרכב וההתפרצויות יכולות להשבית את שמחת הטיול. "זה מוציא את כל החשק, כשאתה הולך למסלול טבעתי קצר וחוזר לרכב שנשחט". מוסיף גוברין ומתרעם, "הרשויות צריכות להבין שזו לא כמו גניבת רכב רגילה. זה גורם לכך שמבקרים רבים נמנעים מלהגיע לאזור, והתיירות המקומית נפגעת".

בחגים, כאמור, הבעיה כמעט ונפתרה. שמירה הוצבה ב-22 חניוני יציאה למסלולים רגליים, שמשכו אליהם מטיילים רבים. סגן מנהל מחוז דרום ברשות הטבע והגנים, גלעד גבאי, אומר כי הרשות מציבה שומרים כמעט בכל חג כדי להתמודד עם מכת הפריצות. "אני שמח להגיד שבמקומות בהם שמרנו היו אפס פריצות", הוא מספר בגאווה על פסח האחרון.

אבל העתיד אינו בהכרח ורוד. "לרשות הטבע והגנים אין את היכולת לממן את השמירה באופן קבוע", אומר גבאי ומוסיף שמדובר בעלויות גבוהות מאוד. "הרשות לא אמורה לפתור את הבעיה: תפקידה הוא לשמור על הטבע ולא על המטיילים או על רכושם. אולם מחוסר ברירה אנחנו לוקחים על עצמנו את העניין", טוען גבאי.

אז ממי להיזהר

לדעה הרווחת כי הבדואים הם שפורצים לכלי הרכב בדרום יש ככל הנראה רגליים, אך גם יהודים לוקחים חלק בביזה. רכז התיירות במ"א רמת הנגב, רז ארבל, יודע להרחיב על כך מעט: "הצלחנו לתפוס כמה חוליות של פורצים. מדובר בחבר'ה צעירים, לפעמים בדואים, לפעמים יהודים". הצעירים בדרך כלל לא גונבים כלי רכב, אלא שוברים חלון וגונבים ציוד. "כל החוליות שנתפסו", הוא אומר, "לא היו מהאזור המטויל, תמיד היו אלה חבר'ה מהעיירות הבדואיות או היהודיות".

נדמה כי מטיילים רבים נופלים בכשל הלוגי שגורם להם לחשוב שאם רוב הגנבים הם בדואים, אז רוב הבדואים הם גנבים. "אסור שיתקבל הרושם הזה, אלו חבורות שיודעים פחות או יותר מי הם ומאיזה מאהלים הם יוצאים", אומר יהודה גוברין, "היום יש לנו גם די הבנה עם גורמים במגזר הבדואי שמעוניינים לשתף פעולה, כי גם הם מתחילים להיכנס לענף התיירות".

בדואים. נכנסים לענף התיירות (צילום: חיים הורנשטיין)

לדעת גוברין, היה נכון יותר להגיע להסדרים עם הבדואים שנמצאים באזורים המועדים לגניבות ואפילו לצ'פר אותם. מצד שני צריך לעשות יותר על מנת לתפוס את הגנבים. "אם היה מתאפשר, היינו פותרים את הבעיה בעצמנו, אבל זה לא חוקי", הוא אומר כשהתסכול ניכר בפניו.

איש לא ממהר לקחת את החוק לידיים אחרי מקרה שי דרומי. גוברין אינו מרוצה מהתנהלות הרשויות בהקשר זה, "ברמה של המשטרה או של רשות הטבע והגנים לא נעשה כלום, או לפחות לא מספיק. בסך הכל, אפשר היה לארוב לגנבים ולתפוס אותם". לטענתו, קל לצלם את הגנבים בפעולה, "זה לא בעיה, אתה זורק פיתיון ומעלה אותם ברשת".

איך נזהרים?

עד שיתפסו פורצי כלי הרכב כדאי לנקוט בכמה וכמה פעולות שיצמצמו את הסיכוי להיקלע למצב הביש. ביטחון גמור אפשר להשיג רק אם משאירים את האוטו בבית. אבל גם כאשר לוקחים את הרכב ומשאירים אותו במדבר, שווה לתת את הדעת על המקום שבו מחנים אותו. גם כאן, לא כל ההמלצות של האנשים שמכירים את השטח עולות בקנה אחד.

"מעל לכל, סידור לרכב הוא אחד הדברים שצריך לקחת בחשבון בתכנון הטיול", אומר גבאי וממליץ להתקשר למרכזי המידע, ולברר איפה כדאי להשאיר את הרכב. "אנחנו ממליצים לבוא לאתרים מוכרים, דוגמת עבדת או אחוזת קבר בן גוריון, ולחנות שם".

גבאי מזכיר כי השארת רכב, ככה סתם בשטח, היא בעייתית גם מבחינת שמירת טבע, וכי בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע יש להחנות את הרכבים במקומות שמוגדרים כחניון בלבד. עצה נוספת שמשיא גבאי היא לא להתעצל להאריך את ההליכה. במכתש רמון למשל, עדיף לחנות בחניון בארות ולהתקדם משם ברגל, מאשר להמשיך עוד קילומטר או שניים ברכב, ואז להשאיר אותו ללא השגחה.

ככלל, עדיף להשאיר את הרכב במקום שיש בו אנשים, תחנת דלק למשל. אפשרויות נוספות שמציע רז ארבל הן לחנות בכניסה ליישובים ולהתייעץ עם הפקח המקומי. "כל מרכז מידע יודע לתת את השם של הפקח", הוא מוסיף. גם גבאי ממליץ להעמיד את הרכב בנקודות מיושבות לאורך הכביש, בכניסה לכל מיזם תיירותי, חוות בודדים או מאהל בדואי.

עיד קשחר, שמשפחתו מחזיקה באחד מאוהלי האירוח הבדואים בנגב, אומר דברים ברוח דומה: "אני מבקש מהמבקרים להחנות את כלי הרכב ליד המאהלים. הבדואים לא נוהגים להיכנס למאהלים לא שלהם". אפשר להחנות את הרכב ליד המאהל של משפחת קשחר, ללא תשלום. מי שמעוניין יכול לתאם מראש שירותים נוספים, דוגמת הקפצה לתחילת מסלולי הטיול או אפשרות לשכור שומר בתשלום שיחכה ליד המכוניות כשאתם מטיילים (050-5513212).

המחירים, מן הסתם, רחוקים מלהיות קבועים. "זה לא יעלה יותר מ-300 שקל", אומר קשחר על שירותי ההקפצה באזור. הסעה למעלה צין למשל, שם אפשר לעשות טיול חזרה עד למאהל, תעלה 200-250 שקל. המחיר עבור שומר תלוי כמובן במשך זמן, במרחק המקום אליו השומר צריך להגיע, ואם הוא צריך לבוא עם הרכב שלו. המחיר יכול לנוע בטווח שבין 100-450 שקל.

תקפיץ אותי

ככלל, תעשיית "ההקפצות" צוברת תאוצה בשנים האחרונות, ולא רק בגלל הפריצות לכלי רכב. תרומה ניכרת יש לגידול הרב במספר המטיילים באופניים.

ג’יפיאם ואנשי שטח רבים מצוידים כיום בעגלה נגררת עבור האופניים,

טיול ג'יפים ארבע על ארבע (צילום: קק"ל)

 וההקפצות נמנות עם חלק מהשירותים שהם מציעים. בשטח גם כמה מקצוענים של ממש. אחד מהם הוא אמנון לב ממושב עין יהב בערבה שעוסק במתן שירותים למטיילים, חילוץ והקפצות (050-5322961). לב מציע לא רק הסעת מטיילים, עם או בלי אופניים, אלא גם שירותי הטמנת מים עבור מי שצועדים מסלולים ארוכים יותר. המחירים הם על פי אורך הזמן הנדרש לעבודה. יום שלם מסתכם ב-1,200 שקל, וחצי יום עולה 850 שקל. לקבוצות גדולות השירות יכול להיות משתלם.

המרכז לרכיבה מדברית "גיאופן" בשדה בוקר מציע גם הוא שירותי הקפצה. אסף עמיחי (050-6276623) טוען שלהוציא מקרים חריגים, המחיר לא עולה עד 400 שקל לכיוון (כל עוד נשארים במרחב שדה בוקר-מצפה רמון). "השאלה כמובן, היא כמה עמוק לתוך השטח צריך להיכנס", הוא מסביר.

באזור ערד מחירי ההקפצות זולים יותר. הגישה לרוב המסלולים נגישה לרכב פרטי וניתן לקחת מונית מהעיר. מוסא אבו עייד (054-2331797), שמזמין מטיילים להשאיר את הרכב ליד המאהל שלו בכניסה למסלול נחל קינה, מעריך כי הקפצה למסלולים קרובים - דוגמת נחל אבוב - תעלה 30-50 שקל, ואילו הקפצה למקומות מרוחקים יותר - דוגמת הכניסה לברכת צפירה - תעלה 30-50 שקל. הקפצה לתוך השטח תעלה קצת יותר, עד 100 שקל. מאיתנו לקחו 70 שקל ביום חול. המחיר לנסיעה מתחתית הנחלים הגדולים לערד כבר יקרה יותר, כ-150 שקל.

אם לא השארתם את הרכב במעלה רמת המדבר, אפשר לקחת מונית או מישהו אחר שנותן שירות כזה מאזור מלונות ים המלח. המוניות נכנסות עד לתחילת המסלולים בתחתית הנחלים, ומידע אודותם אפשר לקבל בלשכת המידע בעין בוקק, המשמשת גם כמרכז מידע לשירותי ההסעה (08-9975010).

בייביסיטר לאוטו

אפשרות נוספת שמעלה רז ארבל ממ"א רמת הנגב היא לשכור נער מאחד היישובים שישמור על כלי הרכב. "לא קל להשיג את השירות הזה", אומר ארבל, "אבל אפשר לפנות למזכירות ביישובים עצמם ולנסות למצוא מישהו דרך רכז הנוער". את עלותו של אוטו-בייביסיטר כזה הוא מעריך ב-20-30 שקל לשעה, ועד 200 שקל ליום. אם אתם מתארחים באחד היישובים באזור, תבקשו מן המארחים שלכם לעזור במציאת שמרטף.

למרות שזה נראה מיותר, חשוב להזכיר לא להשאיר דברים יקרי ערך ברכב, דוגמת מצלמות, טלפונים ניידים, ארנק, תעודות והפאנל הנשלף של מערכת השמע. אם אתם מתעצלים לסחוב ומעדיפים בכל זאת להשאיר משהו ברכב, עדיף שזה יהיה בתא המטען. על פי רוב יעדיפו הפורצים לנסות את מזלם ברכב שספסליו עמוסי תיקים ושאר הפתעות.

הפוך על הפוך

"במקום שאני לא הכי בטוח, אני לפעמים משאיר את האוטו פתוח", אומר מנהל בית-ספר שדה הר הנגב, אפי פרי, "בכל מקרה אין מה לגנוב באוטו, אז חבל שסתם ישברו לי חלון".

הדילמה אם להשאיר את האוטו פתוח או סגור אינה פתורה. יש מי שאומר שאסור לתת פרס לגנבים ולהקל עליהם. ויש - בעיקר מי שנוהג ברכב פרטי ולא יקר במיוחד - שיעדיפו להשאיר את החלון מעט פתוח כדי שלא ישברו להם אותו. אמרו כבר לפני, "מרבה נכסים - מרבה דאגה", מי שאין מה לגנוב ממנו, מטייל כשהוא יותר רגוע.