שלווה במטולה

מטולה לא נראית ולא מתנהגת כיישוב מרוחק, שגדר גבול חובקת אותו. מסביבה יישובים שהקטיושות פערו בהם חורים וזרעו עזובה, ואילו רחובה הראשי פורח כמו כפר שווייצרי רוגע במרומי האלפים. היא בת 105, ויישובים בני גילה ברחבי הארץ נראים רע. או שאיבדו את קסם העבר, או שסתם הוזנחו. שיני הזמן רק מיטיבות עם מטולה. אולי מפני שאינה כזו שנמצאת בשולי הדרך והחיים חולפים על פניה ומתעלמים ממנה, אלא היא נקודת המוצא, ממנה מגלגלים את החוט המודד את אורכה של הארץ.

צריך להתכוון ולהגיע אליה, לא סתם להזדמן. פעם, כדי להגיע מתל אביב למטולה, היה צורך במסע של שבוע ימים. היו מפליגים באונייה לחיפה, שם מזדחלים עם רכבת העמק עד צמח. את הכנרת היו חוצים בסירת מפרש, ואל המושבה היו מתנדנדים על גבי עגלה או חמור. היום זה הרבה יותר מהיר, אם כי הרבה פחות מגוון, אבל מטולה נשארה לא פחות אטרקטיבית.

הברון רוטשילד התפעל מאוויר הערב הקריר, וחותמת האיכות הזאת משרתת אותה עד היום. מאז ימיה הראשונים של המושבה עסקו איכריה גם באירוח. לעשירי ארץ ישראל, מטולה היתה התשובה היהודית לסוף שבוע בהרי הלבנון, וכשקמה המדינה, בזכות הגבינות והתפוחים שהוגשו בשפע, היא היתה המקום להימלט אליו מגזירות הצנע.

היום מפתה אותנו מטולה בשקט שלה ובהתמכרות לקצב ולזמנים שהתרחקו מאיתנו. היא כמו תרופה שמתחילה לפעול רק לאחר שנטלנו ממנה כמה מנות. פסק זמן מהמולת החיים, שאי אפשר למצות אותו בחצי יום, אלא רק אחרי כמה ימים.

מטולה מציעה לא רק מסעות בחיק הטבע אל מפלי הטחנה והתנור, או שיטוט שלו ברחובה הראשי, אלא מזמינה פנימה ופותחת את בתיה לאורחים, לקונצרט, לארוחה, לשיחה.

מוזיאון בטעם של פעם

כדי לשכוח מאין באנו ולהעריך לאן הגענו, כדאי להתחיל את החוויה המטולאית ב"בית האיכר", השוכן ברחוב הראשי. מוזיאון שאינו מעורר פיהוק במוצגיו או מייגע בטרחנות היסטורית. שני חדרים וחצר בסך הכול, והכול יש בהם. לסוד קסמו של המוזיאון הצנוע הזה אחראית שרה אבידן. כמו כל מוזיאון, יש לו שעות פתיחה רשמיות, אבל אם הגעתם בשעות אחרות, אל תיבהלו מהדלת הנעולה. גשו לבית הסמוך, שם גרה גב' אבידן, והיא תשמח לשוטט אתכם בין המוצגים. היא שופעת סיפורים, ויודעת להדגים כיצד חרשו, קצרו, לשו, אפו, התרחצו, או להבדיל, עשו חוקן.

זהו בית אופייני לימיה הראשונים של המושבה, שני חדרים בהם הצטופפו שבע נפשות ויותר. ותיקי מטולה תרמו למוזיאון את חפציהם - מזוודה ישנה איתה באו מחו"ל בסוף המאה ה-19, עריסת תינוק עם כילה, מגהץ, פתילייה וקרש כביסה. הסיור בין הענתיקות הוא חידון היסטורי משעשע, שכמובן מסגיר מיד את גילו של מי שיודע את התשובות. יש גם תמונות, מפות ומסמכים, שעוזרים להתחבר לשמורת הטבע ההיסטורית הזאת.

את ההזדחלות ברחוב הראשי תשאירו לערב, לאחרי הארוחה, וכעת צאו להתמצא קצת בסביבה. יש שילוט המאפשר טיול עצמאי ברגל או ברכב, סביב המושבה. מתחילים במגרש החניה של מרכז קנדה, משם יורדים בשביל לפארק המעיין, ממנו שאבו התושבים הראשונים מים לבתיהם. מהפארק עולים לעבר כביש המערכת, פונים שמאלה והולכים לאורך הגדר עד לתצפית על מפל הטחנה. בחורף נופלים מימיו מגובה של 21 מ' ויוצרים בריכה בתחתיתו. עכשיו נותר רק קילוח דקיק מהשצף קצף הזה.

נופי הארץ הם לא רק הר ופרח, אלא גם היסטוריה, בעיקר זו הקשורה לקרבות. התחנה הבאה ב"סובב מטולה", בהמשך ההליכה על כביש המערכת, היא אנדרטת הספארי, לזכר 12 חיילי צה"ל שנהרגו בקרבת מקום לפני חמש שנים.

קשה לברוח מהאקטואליה, וכשישראלי יוצא לטייל בארצו, באופן אינסטינקטיבי הוא בודק היכן עובר הגבול, מי לחם נגד מי, מי כבש. מחפשים מקומות מחדשות הטלוויזיה. לצד צילום ליד מגדל אייפל, מדביקים באלבום תמונה מ"הגדר הטובה" ז"ל.

כעת לוקחים אוויר ומטפסים אל מצפה דדו, המשקיף על המושבה. זו נקודת תצפית מרהיבה על כפרי דרום לבנון, כיפת השלג של החרמון, רמת הגולן, עמק החולה, התל המקראי "אבל בית מעכה". אם הלכתם ברגל, תחזרו למושבה אחרי שלוש שעות. ברכב זה ייקח לכם שעה וחצי.

אפשר לעשות את הדרך באופן פרטי עם מורה דרך תושב המקום, נעם פרידמן (6997479-04), שלא רק יעשיר אתכם בשפע מידע, אנקדוטות וצ'יזבטים מקומיים, אלא גם יתפור לכם מסלול לפי טעמכם.

מטעמים אצל קלרי

מי שזקוק לאקשן, יוכל לפרוק את עודפי המרץ שלו במרכז קנדה, שהוא מקדש לתרבות הגוף. אפשר לחבוט את הישבן על משטח ההחלקה על קרח, לגלגל באלגנטיות כדורי באולינג, להזיע במגרש הסקווש, לקפץ סביב כדור הפינג-פונג, לעצום עין בלתי מכוונת במטווח, לדווש על אופני כושר, לקפוץ לבריכה, לטבול בג'אקוזי, להתעלף בסאונה או להתפרק במסאז'.

ואפשר לסובב את השעון לימי המנדט, וללכת לתה של אחר הצהריים אצל קלרי לישנסקי. זה הבית הכי מפואר במטולה, והוא נבנה ב-1936 בסגנון הבאוהאוס. בעליו כל כך שמרו עליו, עד שנמנעו מלשנות או להוסיף לו דבר. וכך עד היום הוא צבוע באותם צבעים מקוריים, ותריסי העץ הם אלה שהובאו מאיטליה, מלאכת מחשבת של לוחות השזורים זה בזה.

במלחמת העולם השנייה חמדו הבריטים את הבית ומיקמו בו את מפקדתם. משפחת לישנסקי ירדה לגור במרתף, אבל הזיכרונות מהמנדט לא היו קשים אם הם משמרים את מסורת תה של מנחה. לצד הקנקן והסוכר הגבישי, מוגשים סקונס עם ריבה תוצרת עצמית, עוגה אנגלית על פי מתכון מאותם ימים, ובלי סנדוויצ'ים קטנטנים עם פרוסות מלפפון הרי אי אפשר.

המטעמים הם רק חלק מהסיפור. הלישנסקים גרים באגף אחד של הבית, אבל את רובו הם פינו לאורחים. יושבים בחדר האוכל של המשפחה, בו הכול נשאר על מקומו: התמונות על הקירות, השידות, הספה, השולחנות והכיסאות, מפות מעומלנות. האוכל מוגש בכלי החרסינה המשפחתיים מתוצרת רוזנטל (תהפכו אותם ותראו את החותמת משנות ה-30). איכרות נהנתנית במיטבה.

יש ארוחת בוקר "חלוצית" שנראית כמו חלום רטוב של מי שהיו באמת בעלי ידיים מיובלות, ארוחות דגים ותבשילים שהיו מסורת של הלישנסקים, שנודעו כבשלנים. אלא שפעם היית צריך להיות פקיד טורקי בכיר או קצין אנגלי כדי ליהנות מהם. על אווירת האירוח אחראית קלרי, שתסייר איתכם בבית, תראה תמונות, תחשוף את סודות המתכונים ותפטפט באינטימיות, כאילו הייתם חלק מהמשפחה.

ומשפט סיכום: אל תבואו למטולה כדי להזדהות עם מצבה החדש, לאור שינויי הגבול. בואו אליה למען עצמכם, להרגיש כמו מכונית שנכנסה לטיפול עשרת-אלפים. תצאו כמו חדשים.

הכתבה פורסמה ב-13.7.00 בידיעות אחרונות