שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    איש החנטריש

    "ספיידרמן 3" של סם ריימי הוא טלנובלה מגוחכת, דלה באקשן משובח ומרובה בקיטש בנאלי. נועה מנהיים ראתה איך הקהל צוחק כשהגיבורים בוכים, ולהפך


     

    גדול יותר, שחור יותר, מיוסר יותר. הצעצוע היקר מאוד של במאי הטראש האהוב, סם ריימי, שוב מרצד על המסכים, הראשון מבין סרטי ההמשך של הקיץ (שודדי הקאריבים 3, שרק 3, מת לחיות 4, ארבעת המופלאים 2 וכו').

     

    אז מה יש לנו הפעם? אחרי שב"ספיידרמן 1" היה לנו נבל אחד (הגובלין הירוק), ב"ספיידרמן 2" - שני נבלים (הגובלין ג'וניור וד"ר אוקטופוס), נחשו כמה נבלים ב"ספיידרמן 3"? יפה. הפעם מתמודד החנון בחליפת הלייטקס עם לא פחות משלושה נבלים, וכבונוס, מנהל מאבק מיוסר גם עם עצמו. זהירות, ספויילרים.

     

    הנבל הראשון הוא לא אחר מאשר הארי אוסבורן, בנו של הגובלין הירוק, חברו הטוב לשעבר של פיטר פארקר שנשבע לנקום בספיידי לאחר מות אביו. השני הוא מרקו פלינט (מי שירה בדוד בן), אסיר נמלט שתאונה גרעינית הפכה אותו לסנדמן (איש החול). והשלישי הוא ונום, טפיל סימביוטי מהחלל החיצון שנדבק לספיידי ומתעטף סביב אדי ברוק, צלם מתחרה שפיטר פארקר היה אחראי לפיטוריו.

     

    הרעים הם הטובים

    השלישיה הזו, ובעיקר הסנדמן, הם שאחראים לאקשן הכי טוב שניתן כרגע לצפות בו על מסך. האפקטים המיוחדים שנוצרו עבור הסנדמן מצליחים להיות מאיימים, מכמירי לב ועוכרי שלווה בו זמנית. תומס היידן צ'רץ, שמגלם אותו, וכנראה בילה את כל זמנו אחר ביטול תוכנית הטלוויזיה שלו בניפוח שרירים, עושה עבודה יפה.


    ספיידרמן 3. הפוך על הפוך

     

    טופר גרייס, שמגלם את אדי ברוק ואת ונום, הוקפץ משנות השבעים היישר אל החלל החיצון אך עושה תפקיד זניח למדי בתור דמוי פיטר פארקר, דמות חיוורת מלכתחילה. הנבל השלישי והחוליה החלשה בציר הרשע הזה הוא שוב בנו של הגובלין הירוק, הארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו).

     

    ועדיין, מדובר בסופות חול, קורים מתעופפים, פיסות בטון צונחות, עגורנים שיצאו משליטה ורמזים אין-ספור ל- 11.9. בימוי האקשן זורם, ריאליסטי (מוזר ככל שזה נשמע), מהיר ומלא דמיון. במילים אחרות, ממתקי עיניים.

     

    קיטש בנאלי

    מצד שני, זה סרט ממש גרוע. כל האקשן המדהים והיפהפה הזה נמשך כ-20 דקות בערך, שמפוזרות בדלילות מתסכלת על פני סך כל 156 הדקות של הסרט. שאר הזמן מוקדש לטלנובלה בטייטס, שבמהלכה פיטר רוצה להציע למרי ג'יין נישואים אבל פוחד, הקריירה של מרי ג'יין בדעיכה ואילו פיטר דווקא מצליח, מרי ג'יין מרגישה שפיטר לא קשוב לצרכים שלה ופיטר מרגיש לא מובן.


    מרגיש לא מובן

     

    לתוך המארג הרגשי הבנאלי הזה נכנס חברו הטוב ביותר של פיטר, שבאופן נוח להחריד מקבל מכה בראש, וכמו בכל אופרת סבון ראויה לשמה - מאבד את הזיכרון. אחר כך פיטר יחשוד בו שהוא מנהל רומן עם מרי ג'יין, ואילו מרי ג'יין תחשוד בפיטר שהוא מנהל רומן עם איזו בימבו מהכיתה שלו, וכשמרי ג'יין תעזוב אותו הוא יבוא ויעשה לה סצינות קנאה במסעדה עם הבלונדינית... הבנתם את הרעיון.

     

    אז נכון שחייו האישיים, הדי דפוקים, של פיטר פארקר, עם החנוניות המהותית

     שלו, הקשיים באינטגרציה בין יכולות העל והקיום הדי בנאלי שלו, כל אלו הם חלק מקסמו של איש העכביש. ועדיין, הפרשנות של ריימי, ושל שותפו לכתיבה, אחיו איוון ריימי, לחייו ה"פשוטים" וה"יומיומיים" של ספיידרמן, פשוט מעבירה צמרמורות של מבוכה בצופה. כמויות כאלו של קיטש, עצי סנטרל פארק הפורחים, שקיעות וצפייה רומנטית בכוכבים לא נראו מאז "סתיו בניו יורק". כל שורת דיאלוג מצליחה להיות בנאלית, קלישאית וצפויה בעת ובעונה אחת.

     

    כל זה מתגמד לעומת הגיחוך המוחלט שמשתלט על הסרט כשריימי מנסה לייצר רגעים דרמטיים מלאי רגש, וכך בכל פעם שסנטרו של אחד הגברים המסוקסים בסרט החל לרעוד ועיניו נמלאו דוק של דמעות (מה שקורה כאן ללא הרף), אפפו שאגות צחוק את האולם.

     

    מזכיר לכם מישהו?

    מאחר ולא יפה להאשים רק את התסריטאים, נוכל להטיל חלק מהאחריות (הגדולה, זו שבאה עם כוח גדול) גם על כתפיו של טובי מגוויר. בסרט הזה כמעט כולם משחקים יותר טוב ממנו, אפילו טד ריימי שמושפל כרגיל בסרטים של אחיו, סטן לי בהופעת האורח הקבועה שלו, וברוס קמפבל, הלא הוא אש המיתולוגי, שהופך את סצינת המסעדה הצרפתית לסצינה היחידה ששווה משהו בסרט.


    אגרסיבי יותר, יהיר יותר

     

    המאבק הפנימי שמנהל פיטר פרקר, בהשפעותיו של ונום עליו שהופכות אותו לאגרסיבי יותר, יהיר יותר, או במילים אחרות, לג'ון טרוולטה, הוא שיא של גיחוך קאמפי שבמהלכו מרקד לו פרקר ברחובות ניו יורק, לאימת העוברים ושבים. וכיצד מובע

    המאבק הפנימי העיקש הזה? הכניעה שלו לכוחות האופל המפתים? השיער של טובי מגוויר מסורק למעין פוני מודבק שנראה מוכר באופן חשוד. כל מה שחסר הוא רק השפם הקטן. 

     

    איפה הוא ואיפה האפלולית המיוסרת של באטמן, למשל? התשובה היא: ספיידרמן הוא למעשה באטמן. בהשפעתו של ונום הופך פיטר פרקר לברוס ויין דה לה שמעטא, כולל הישיבה העגמומית על צריח גותי במרומי כנסייה וחיקוי הגרגוייל שהוא עושה. למי שעוד מטיל בכך ספק, מכניס ריימי לעסקה גם איזה משרת מט לנפול וסנילי, שזוכר לספר לגובלין שבעצם לא ספיידי הרג את אבא שלו. מה מייצר את קטע האקשן הסופי, שמזמן לגובלין ולספיידי שיתוף פעולה בסגנונם המוכר של העטלף ואדום החזה.

     

    אם סם ריימי כל כך רוצה לביים באטמן, הוא מוזמן. הבנתי שהם מחפשים מישהו שירים את הכפפה. בכל הנוגע לספיידרמן, הסרט השלישי בסדרה הוא קשקוש תסריטאי לא מאוזן, כתוב רע ומצחיק מאוד שלא בטובתו. מה שכן, האקשן מעולה. באמת. רק חבל שיש כל כך מעט ממנו וכל כך הרבה סבון בעיניים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מגוויר. כולם משחקים טוב ממנו
    לאתר ההטבות
    מומלצים