שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פטרה: פיסת גן עדן
    מטיילים נועזים אמנם כבר גילו את העיר הנבטית העתיקה החתורה בסלע האדמדם, אך היא עדיין מעוררת את רוח ההרפתקאות בכל פעם מחדש. כדי לדמיין מה היה בה פעם, די להתבונן בהמון הקוסמופוליטי, ואפשר גם להזדחל במערות
    באוסף הזיכרונות מטיולי הרבים ברחבי העולם שמורה פינה חמה למעברי גבול. אפור, כעור ולא יעיל ככל שיהיה, מעבר גבול הוא תמיד המפגש הראשון והמרגש שלי עם הארץ החדשה, עם הפרצופים החדשים של המקומיים (ויזכרו לטוב פקידי הגבול המוזמביקים החתיכים), עם השטיקים האופייניים שלהם, וכמובן, עם תמונת המלך או הנשיא המרוחה על כל קיר רענן.

     

    גם מעבר הגבול בעקבה, בצהרי יום מאובק במיוחד של חודש אפריל, לא בישר גדולות ונצורות: צריף מאורך, ספסל חלוד, חנות קטנה ושמש יוקדת. אחרי שסיימתי להתרגש מהפרצופים הירדניים הראשונים ברפרטואר שלי (חייכנים ונחמדים להפליא), לחלוק כבוד לתמונת המלך עבדאללה בגודל טבעי ולעבור את בדיקת התיקים וביקורת הדרכונים, נפתח בפנינו שער מעבר הגבול.

     

    מעברו השני, קצת אחרי מגרש החנייה ונהגי המוניות, השתרעה ממלכת ירדן: רחבת ידיים, צרובת שמש, יפה ומסתורית.

     

    התמקחות קצרה (וכושלת) עם נהג המונית, ואנחנו בדרכנו אל העיר הוורודה. הרוח המדברית והאבק בסנדלים הפיחו בעצמותינו רוח הרפתקנית, בראש התחילו להזדמזם מילות השיר "הו! הסלע האדום!", אך על אף רגש החלוציות המפעפע, כנראה שעשו את זה כבר לפנינו.

     

    הרפתקנים ופחדנים

    פטרה נבנתה בתוך וואדי מוסא, החתור בסלעי אבן חול בהירה ואבן חול אדמדמה. מרבית בנייני העיר, ובעיקר אלה ששרדו, נחצבו בסלעי הנקיקים.


    אבן שואבת לחולמים בהקיץ (צילום: תמר בן חנן)

     

    מאז התגלתה פטרה לראשונה (מחדש) בשנת 1812 על ידי המטייל השוויצרי יוהן בוקהרדט, הייתה העיר הנבטית העתיקה, הידועה בכינוייה "העיר הוורודה" ו-"הסלע האדום", אבן שואבת להרפתקנים ולחולמים בהקיץ. ביניהם אפשר למצוא גם את המטיילים הידועים זאב וילנאי, דוד בנבנישתי, רחל ינאית ויצחק בן צבי, שטיילו בפטרה בשנות ה-30 וה-40.

     

    כאשר נסגר הגבול בין ישראל וירדן בשנים שלאחר קום המדינה, קיבל המסע לפטרה ממדים של מיתוס, בעיקר לאחר מסעם האגדי של מאיר הר ציון ורחל סבוראי לפטרה בשנת 1953. שני ההרפתקנים חזרו בשלום, אך רק שלושה מתוך 17 המטיילים שיצאו בעקבות סיפוריהם במהלך שנות ה-50 וה-60 שבו בחיים. בשנת 1992, עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, נפתחו שעריה של פטרה בפני ישראלים. מאז הספיקו אלפי ישראלים לבקר בסלע האדום, ואפילו לשוב בשלום.

     

    סיפור מסעם של הר ציון וסבוראי לפטרה מסעיר ללא ספק: גניבת הגבול, ההתחמקות בין נקיקי ואדי מוסא חמושים בתת-מקלע סטן, נביחות כלבים ועשן מסתלסל ממאהל בדואי רחוק... אך מכיוון שאצה לנו הדרך, וגם בגלל שאנחנו די פחדנים, החלטנו ללכת בדרך הקלה, הווה אומר: לשלם עשרים דינר עבור כרטיס הכניסה, להתחמק מהגמלים וממוכרי המזכרות ולהיכנס בשערי העיר כשאנחנו חמושים בכובע ובמצלמה. הו! הסלע האדום!

     

    להפשיט את ההמון הקוסמופוליטי

    לפני אלף שנה הייתה פטרה מקום מפגש מרכזי של דרכים, תרבויות ואנשים. שיירות גמלים עמוסות כל טוב מאתיופיה, מתימן, מערב הסעודית וממצרים עצרו בפטרה בדרכן

    אל נמל היצוא לאירופה באל-עריש. סוחרים ונוודים מילאו את שביליה של פטרה, את מקדשיה ואת התיאטראות שלה.

     

    אלף שנים חלפו, הביקוש למור ולבונה קצת ירד ומחוף אל-עריש כבר לא מפליגות אניות עמוסות תבלינים, אך גם כיום הומים שביליה של פטרה אנשים מכל קצוות עולם: יפנים, צרפתים, גרמנים, אמריקאים וגם ישראלים ממלאים כל מערה וכל פינה. פטרה של היום היא אתר תיירות המוני, שוקק משפחות, חמורים ומצלמות.

     

    כדי לדמיין מה היה כאן פעם אין צורך לעצום עיניים ולהתאמץ, מספיק להתבונן בהמון אדם קוסמופוליטי זה, לנסות להפשיט (בדמיון, בדמיון...) את התייר השמן מגרמניה ממכנסי החאקי המגוהצים ובמקומם להלביש לו גלבייה בהירה ומתנפנפת, להחליף את המצלמה הדיגיטלית של התיירת היפנית בכד חרס מלא מים ירקרקים... והרי לכם התמונה כולה, חיה ונושמת.

     

    ואפשר גם להרים מבט מעל המצלמות, כובעים האדידס והמולת המגאפונים, להזדחל לתוך המערות והגומחות החצובות בסלע, ולגלות את העולם שהיה כאן פעם, לפני הרבה שנים.

     

    יופי שקשה לתפוס

    קצת אחרי שער הכניסה לאתר פטרה מתגלה הפלא הראשון: קברי הג'ין, שלושה גושי אבן המזכירים בצורתם את יד אבשלום במזרח ירושלים. מולם ניצב קבר האובליסקים, מבנה מרשים המורכב מחדר גדול בו שלושה דרגשי אבן, ומעליו מתנשאים ארבעה חרוטים דמויי אובליסקים, החצובים באבן הלבנבנה. בהמשך השביל חבוי חדר קבורה נוסף בעל חזית צנועה, בתוכו גילינו תבליטים מרהיבים, חצובים בקירות האבן, של סוס ונחש מתפתל.


    רק להתיישב על השרפרף ולהתפעל מהיופי (צילום: אלעד גרשגורן) 

     

    בהמשך הדרך מתפתל הוואדי הרחב והופך לקניון צר ועמוק, הקרוי "סיק מוסא". נקיק זה, החתור בסלע האדמדם, הוא ארוך מאוד (כשני ק"מ), צר ועמוק, את כתליו מעטרים תבליטי דיוקנאות של אלים נבטיים וביניהם חצובות בסלע גומחות, בהן הוצבו בעבר פסלי האלים.

     

    ההליכה בין כתלי הסיק המוצל מתונה ומענגת, אם נתעלם מעשרות החמורים, העמוסים לעייפה בתיירים עצלים שחצו את דרכי לא פעם ולא פעמיים, והיציאה ממנו דרמטית: מעט אחרי העיקול האחרון נפתח לפתע הסיק לרחבה גדולה, שטופת שמש, בה שוכן המרשים והמפואר שבבנייני פטרה: החז'נה (האוצר). החז'נה האדמדמה עצומת המידות היא מקדש קבר מפואר בן המאה הראשונה לספירה, החצוב כולו בתוך הסלע האדום.

     

    בפתח המקדש, שגובהו כארבעים מטרים, משתרעות מדרגות רחבות שמעליהן מתרוממת אכסדרה בת שישה עמודים קורינתיים התומכים בגמלון מעוטר בתחריטי גביעים, נשרים וצמחים שונים. מעל הגמלון, חצוב גמלון נוסף שבמרכזו מתנוסס הכתר הנבטי, המוקף תשע אמזונות יפיפיות. קירות החזית מעוטרים באובליסקים, ואת שני פתח הקבר מעטרים תבליטי פרשים.

     

    הח'זנה היא כל כך יפה, שקשה להאמין. קשה לתפוס יופי כזה במבט אחד וגם בעשרים, וכל זווית מגלה משהו חדש ומפעים. כל שנותר הוא להתיישב על אחד משרפרפי הקש הרבים המפוזרים באתר, לתמוך את הראש בידיים, להתבונן ביופי הזה ולהתפעל עד בלי די.

     

    עלייה לשם עלייה

    אחרי שעה ארוכה של בהייה בח'זנה (תוך שחזור הרגעים הטובים מ"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", שחלקו צולם ברחבה הזו ממש) המשכנו בדרכנו במעלה הסיק ההולך ומתרחב. ביציאה ממנו מתגלה עיר הקברים של פטרה, ולמרגלותיה התיאטרון של פטרה, עגול ורחב ידיים.


    כל זוית מגלה משהו חדש (צילום: אנתוני טריקות)

     

    מעט אחרי התיאטרון מתעקל השביל לכיוון דרום, והלאה ממנו מתרומם גרם מדרגות עצום של כמעט קילומטר המוביל אל אל-מד'בח (הר המזבח), בו נהגו הנבטים להקריב קורבנות לאלים. הדרך למעלה יפיפייה, משובצת נקודות תצפית על פטרה וסביבותיה, אך כדרכן של אלף מדרגות, גם כאן העלייה קשה ומייגעת.

     

    ובכן, טיפסנו וטיפסנו. אך בניגוד לאמונה הרווחת, לפיה בסוף כל עליה יש ירידה, בסוף העלייה הזו אחרי שמגיעים לפסגת ההר - ממנו נשקף נוף מרהיב של פטרה וסביבותיה - יש עוד עלייה. בסוף העלייה מגיעים לג'בל א-דיר, בפסגתו שוכן מקדש קבר יפיפיה. המקדש מזכיר בצורתו את הח'זנה, רק שהוא אפרפר, צנוע יותר, ועדיין יפה לא פחות (ובו, ככל הנראה, אינדיאנה ג'ונס טרם ביקר).

     

    ואחרי כל היופי הזה, אפשר להתפנות לדברים היפים באמת - ממול למקדש הקבר מתנשא צוק, המשקיף על הרי אדום היפיפיים, האדומים-כתומים. השמש עומדת לשקוע עוד מעט והשקט של ההרים והמדבר מתחיל להלום באוזניים. עכשיו נותר רק להתיישב על קצה הסלע, לתת לרוח להכות בפנים, להיבלע בתוך הנוף הקדום, העצום הזה ולהתמסר.

     

    כך ממש, בסוף שבוע ארוך במיוחד בחג השני של פסח גילינו, בן זוגי ואני, פיסת גן עדן. פטרה, העיר הנבטית העתיקה. ככל גני העדן בעולם, כך גם במקרה זה: גן העדן ישב לנו מתחת לאף, ואנחנו לא ידענו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פטרה: פיסת גן עדן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רחבת ידיים, צרובת שמש, יפה ומסתורית
    צילום: תמר בן חנן
    התמונה כולה, חיה ונושמת
    צילום: תמר בן חנן
    הו! הסלע האדום!
    צילום: אנתוני טריקות
    השקט של הרי אדום
    צילום: אנתוני טריקות
    מומלצים