שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רכבת לשאנטי
    הרכבות מלוות את מעגל החיים בהודו, מלידה ועד מוות, והנסיעה בהן לא תמיד קלה, לא בהכרח נעימה, אבל מרתקת. צריך להתרגל לקצב שלה ולמצוא תשובות יצירתיות לשאלה "וויץ' קנטרי?" שנשאלת בפעם האלף. מפתיע לגלות שיש היגיון בשיגעון

    הרכבת היא כלי התחבורה המזוהה ביותר עם החוויה ההודית. הנסיעה בה מזמנת לתייר את המפגש הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה, לא תמיד קל, לא בהכרח נעים, אבל מרתק. אין עוד הרבה הזדמנויות בהן יכול מטייל לנהל שיחת עומק עם רוכל טרדן על מושג הדְהָרְמָה, או שיחה פילוסופית אחרת, בדרך כלל סביב עניין של דת או אמונה.

     

    דומה שמעטים המקומות, אם בכלל, בהם יכול הנוסע במושב ממולך להתגאות בפניך, שכבר שנים הוא אינו אוכל שום מזון אחרי השעה עשר בבוקר, כפי שקורה לעתים ברכבת ההודית, בעיקר בקרונות הנוחים יחסית של המחלקה הראשונה.

     

    ישנם כמובן גם סיפורים אחרים, על רמאויות, על הודו הקשה יותר, המעיקה והנוכלת. אמנון, שגרירה הנלהב של הודו בקרב המטיילים, שקע פעם בשיחה אינטימית, מלב אל לב, עם הודי רגיש ומצועף מבט שהכיר ברכבת. בן שיחו של אמנון, העפיל עמו לפסגות פילוסופיות עילאיות ואמנון, מצידו, חש צורך להביא להם כוסות צָ'אי, להשיב את נפשם המיוסרת ולרדת יחדיו מהרוחנית אל סלע המציאות.


    צ'אי ועיתון של בוקר(צילום: איי.פי)

     

    לפני שהלך, ביקש מאיש הרוח לשמור לו את תיק ההדרכה עם כרטיסי הטיסה של כל הקבוצה ועם ארבעת אלפים דולר, עד שיביא צָ'אי עבור שניהם. כשחזר

    אחרי דקות ספורות, שתי כוסות בידיו, נכון לחדש את ההתעלות הפילוסופית, הסתבר לו שיוכל לשתות את שתי כוסות הצָ'אי בעצמו.

     

    ארמון על גלגלים

    הבריטים הם אלו שהקימו בהודו את רשת הרכבות המסועפת, המובילה כמעט לכל מקום. מערכת הרכבות הזו שנייה בגודלה רק לזו שברוסיה, היא מובילה כתריסר מיליון נוסעים מדי יום, ומועסקים בה למעלה ממיליון וחצי בני אדם, עובדה שהופכת אותה למעסיקה הגדולה בעולם.

     

    מחירי הנסיעה ברכבות בהודו נותרו בהישג ידם של המקומיים דלי האמצעים. הרכבות העמוסות, הצפופות והדחוסות, מלוות את מעגל חייהם: הן נושאות אותם מהכפרים אל הערים בניסיון למצוא פרנסה; מהערים הצפופות בחזרה לכפרים, לציין אירוע משפחתי, מלידה עד מוות. הרכבת היא כה מאפיינת את התחבורה בהודו, עד שקשה להעלות על הדעת טיול בארץ מגוונת ומורכבת זו, ללא חוויית המסע ברכבת.

     

    יש כמה סוגים של רכבות בהודו. היפה והמהודרת מכולן היא רכבת המהראג'ה שברג'סטן. הרכבת הזאת, המכונה "ארמון על גלגלים" (Palace on Wheels), נחשבת למילה האחרונה בתחום רכבות היוקרה. יש בה כורסאות נוחות לישיבה, אוכל משובח, שרות צמוד ופינוקים כפי שרק הודו יודעת לפנק.


    "ווֹט איז יוֹר גוּד נֵיים סר?" (צילומים: גילי חסקין)

     

    מלצרים ששפמם עשוי כדבעי וטורבן צבעוני לראשם, עוברים מחלון לחלון, מצדו החיצוני של הקרון הנוסע, ומגישים משקאות חריפים לרווחת הנוסעים. הרכבת הזו נוסעת בעיקר בלילה, הכורסאות הופכות לדרגשי שינה נוחים ובבוקר מתעורר התייר ליום חדש בעיר קסומה זו או אחרת. זוהי חוויה יקרה מאד, יקרה מדי עבור התייר הממוצע.

     

    גם במדינת גוג'ראט (Gujarat) הסמוכה, מופעלת רכבת יוקרתית ומפנקת – The Royal Orient. זוהי בהחלט חוויה הודית, אבל מזווית מאד מצומצמת, מאחר והיא מפקיעה מן התייר את מרבית החוויות שחושיו יכולים להעניק לו – ניחוחות, צלילים וטעמים. היא מנותקת מהודו, כפי שספינת התענוגות המשייטת על הנילוס, מנותקת מהחוויה המצרית.

     

    העולם המוחלט של העין השלישית

    הרכבות הללו הן אטרקציה, בזכות הנוסטלגיה, בזכות הרומנטיקה, בזכות הנוף. אולם כוונתי כאן היא בעיקר המערכת הגדולה, המסורבלת והמשומנת היטב של רכבות הנוסעים הרגילות, שלאחר התנסות אחת או שתיים, מתגלית דווקא כנוחה.

     

    התייר יכול להזמין מושב ברכבת, בקו הנוסע מעיר אחת לשנייה, אפילו כמה חודשים מראש ובבוא העת להגיע לתחנה מרוחקת, לקרון המיועד וראו זה פלא, שמו והדרגש שלו רשומים על הדלת. הבירוקרטיה הבריטית הסתרבלה לבלי הכר, אך עדיין עובדת.

     

    "מוֹמבּאי סֶנְטְרָל", תחנת הרכבת על שם המלכה ויקטוריה, נמצאת במרכז בומביי. היא מבנה מרשים בנוי לבנים אדומות ולבנות, שהחזות הקולוניאלית ההדורה שלו נראית מעט סוריאליסטית על רקע הסביבה ההודית. האנשים שבתחנה מתנהגים כאילו הם חיים שם מאז ומתמיד.

     

    חלקם פורשים בד מרופט ומתארגנים למנוחה, יש המצטופפים ליד דוכני החביתות. לידי שתי נשים שמנות, המכינות צָ'פּאטי, מעין פיתה, על גבי לוח מתכת לוהט. אני קונה אחד וילד רעב נועץ בצ'פאטי מבט חומד ובי מבט מאשים. אני מתלבט לרגע, יודע שכל מה שאתן הוא בבחינת טיפה בים. אני נשבר. הילד חוטף מידי את הצ'פאטי ומתכנס בפינה. אני מקווה שיאכל אותו בעצמו.


    הבירוקרטיה הבריטית הסתרבלה אך היא עדיין עובדת. ג'איפור

     

    אשה צעירה מביטה במראת כיס עגולה ומתקנת את הטִילָאק - הנקודה האדומה שבמרכז מצחה, המסמנת את העין השלישית. בין העיניים הטבעיות, הרואות רק את עולם התופעות, רואה העין השלישית את עולם המוחלט. ברקע, בליל קולות המורכב מרעש רכבות, הצעות "צ'אי! צ'אי!" שנשמעות בכל פינה בהודו, צופר אוויר, שריקה של שוטר והמולת אנשים.

     

    ההיגיון שבשיגעון

    הנסיעה היא חוויה בפני עצמה. הרכבת איטית, מרעישה ומלוכלכת, נעצרת בחריקת צירים. צריך להתרגל לקצב הזה. כמעט תמיד היא מאחרת, אך למרבה ההפתעה יש סדר בבלגן. יש היגיון בשיגעון. השם והכתובת רשומים על דלת הקרון, סדרן בודק את הכרטיסים ואנחנו בפנים. מתיישבים על הדרגש, סוקרים את שכנינו לקרון. אין פה תא של ממש.

     

    לידנו סבא לבן, לועס בוטן דמיוני וקורא עיתון. לצדו איש צעיר בעל שיער סמיך ומסורק, עיני פחם, בגדי מסע וכפכפי פלסטיק צבעוניים. צמודה אליו ילדה קטנה שגון עורה כשוקולד מריר, לבושה בשמלה חגיגית וסרטי סאטן בשיערה. בין פרק ידה לכתפה משקשקים צמידי זכוכית. איילת יושבת לצד סבתא, שמשקפיה מרובעי מסגרת והיא לבושה סארי בצבע פטל. שיערה משוך בקפידה לאחור ושביל רחב ואפור חוצה את ראשה.

     

    אני מדלג מעל סל תפוזים המונח על הרצפה וקושר את התרמילים שלנו בשרשרת לעמודי הדרגש. אני מתיישב מתנשף ומזיע. מישהו מוכרח לשאול אותי: "מאין אתה?" זו אחת השאלות הנפוצות בהודו. בכל מקום שומע המטייל את השאלה הטורדנית: "וויץ' קָנְטְרי?" היא רודפת אחריו בתחנת הרכבת, בנסיעה באוטובוס, בסמטאות ובשוק. בכל פעם "וויץ' קנטרי?"

     

    חיים, החבר שדחף אותי לנסוע להודו, לפני למעלה משני עשורים, סיפר לי פעם, כי לאחר שנשאל שבע עשרה אלף פעמים את השאלה האלמותית הזאת ולאחר שעייף מלהציע לשואלים את מגוון הארצות והמקומות שעלו בדעתו, מאוסטרליה ועד טימבוקטו, ענה פעם לטרדן מזדמן: "פָאר", כלומר 'רחוק'. בן שיחו, אם אפשר לקרוא כך לגבר שהתעלק על אוזנו, ענה לו בדעתנות: "הא, פאר...  וֶורי נָייס קנטרי."

     

    זו אשתי - זרובבלה פופנובסקי

    נדמה שהדלתות משמשות לכניסה בלבד וככל שנוקף הזמן, נאספות עוד ועוד דמויות לתוך הקרון. החלונות חתומים בסורגים כבדים ובזכוכית עבה וניתנים לפתיחה רק במאמץ רב. הם מעמעמים את תחושת החוץ ומטשטשים את הצלילים. בכל זאת, הנטייה הטבעית של מי שמצטופף בחלל קטן, היא לחפש את הפתח החוצה. אנחנו שולחים מבטים עורגים אל החלון הקטן.


    כל כך קרוב. מראה מחלון הרכבת 

     

    רבים מיושבי הקרון לוטשים בנו עיניים. לא מציצים או מלכסנים מבט, לא מתבוננים אפילו, אלא פוערים עיניים לרווחה ומחדירים את מבטם לעיניים ולגוף, באופן הכי פולשני שמבט יכול לחדור. "היי", אני מסמן להם בידי, והם בשלהם. "קוקו!" אני מקרב את אגודלי לאפי ומסמן תנועה מגוחכת בעזרת שאר ארבע האצבעות. הם אינם מגיבים. רק כשאני מניע את ידי בתנועות של קוף, הם מחייכים.

     

    מישהו לוקח מידי את הספר שאני מנסה לקרוא, ומשלא הבין את פשר האותיות המוזרות, מעביר אותו מיד ליד. האנשים נועצים בספר אותם מבטים בוחנים שנעצו בנו, עד שאני מצליח להוציא אותו מידיהם בתנועה אגרסיבית מעט. איילת שולפת מסרק. ידיים מושטות מיד לעברו, גם הם רוצים. היא מאבדת את סבלנותה.

     

    הלילה יורד וצריך להתארגן לשינה. שורות ארוכות של דרגשים מסודרים בשלוש קומות. דפיקות נשמעות מתקרת הקרון, אלו מגיעות מרגלי עשרות ההודים שעולים על הגגות, כדי לחסוך את מחיר הנסיעה. איילת טענה שזו יכולה להיות חוויה. לפעמים הם נופלים, אינני ממליץ על כך. בהודו מסתובבים אלפי קטועי ידיים ורגליים שגם הם, מן הסתם, אינם ממליצים על כך.

     

    בכל תחנה עוצרת הרכבת בחריקת צירים, ומיד נשמעות חבטות הדלת הנפתחת. כמה משכנינו לתא אורזים את חפציהם ויורדים בשקט, אחרים עולים, אין ויכוחים על המקומות. התחלופה מתנהלת בשקט ובסדר מופתי ולעומתם, כמו לועגים להרמוניה הזאת, מוכרי צ'אי, חטיפים ושאר טובין, שעושים את מלאכתם ברעש ובצלצולים.

     

    הרכבת מתחילה להראות סימני תזוזה. הגבר שלעס בינתיים אגוז בטל יורק גוש אדום על המדרכה, מיישר את גבו, מחייך אלינו ושואל את השאלה האלמותית: "ווֹט איז יוֹר גוּד נֵיים?" "מלכישוע", אני עונה לו, "וזו אשתי זרובבלה פופנובסקי." האיש שבע רצון מכך שהוא יודע את שמנו, נוגס משהו ואני ממהר לנעוץ עיניי בספר, לפני שתגיע השאלה הבאה: "וויץ' קָנְטְרי?"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קרון שינה
    צילום: פנינה מרקו
    יש'ך 10 רופי? אני צריך להגיע לוורנאסי
    צילום: גילי חסקין
    עוד ועוד דמויות נדחפות לקרון
    צילום: גילי חסקין
    מומלצים