שובה של המילה הכתובה
שני סרטים מצוינים - "יוקרה" ו"שורטבאס" - מאכזבים בגזרת התוספות. זה לא אומר שכדאי לדלג עליהם
יוקרה
(הד ארצי, השכרה ומכירה)
בשנים האחרונות נשמעת לא אחת הטענה כי אמנות המילה הכתובה נשכחה מליבם של תסריטאי הוליווד. ובכל זאת, אחת לכמה שנים מתגנבת למסכים יצירה שמחזירה אותנו לימי הזוהר של בירת הסרטים העולמית. ומן ההיבט הזה, "יוקרה", המתבסס על רב המכר של כריסופר פריסט, היה לאחת ההפתעות הגדולות ביותר של השנים האחרונות.
ההפתעה כפולה ומכופלת כאשר אנו מגלים שמכל היוצרים בעולם דווקא צמד האחים, הבמאי כריסטופר נולן והתסריטאי ג'ונתן נולן, האמונים יחדיו על שבירתו של המבנה הקלאסי של התסריט ("The Following", "ממנטו") העניקו לנו מותחן מבריק ומדויק שבכל תקופה אחרת, נניח כזו המעדיפה את המילה הכתובה על הפיקסל המעופף, היה זוכה להכרה הראויה לו.
על ה"יוקרה" והאופן שבו נולן נוטל את מאבקם של שני קוסמים בעלי תפישה שונה למקצוע כדי להרהר על עולמם של הוגים, ממציאים ויוצרים באשר הם תוכלו לקרוא ביתר הרחבה כאן.
ומה באשר לתוספות שמציעה לנו מהדורת הדיוידי? אכזבה. כריסטופר נולן הוא איש מילה נפלא, ומי שהקשיב לדברי הפרשנות של "The Following" יודע עד כמה הערותיו והארותיו השנונות יכולות לשמש כמדריך נפלא לכתיבת תסריט ועשייה ייחודית בנוף האמריקני. למרבה הצער "יוקרה" לא מכיל רצועת במאי/תסריטאי. אלה התחליפים:
1. יומן הבמאי - התוספת הראויה מכולן כוללת 19 דקות שבהן נולן ויתר האנשים העושים במלאכה לוקחים אותנו למסע קצר (וחבל שהוא כה קצר) ביקום הבדיוני של "יוקרה". החל בבחירה לייצר סרט שיציג את התקופה הוויקטוריאנית באופן שונה מן הרגיל – לא עולם שמרני ומדכא כי אם תקופה מלהיבה של הרפתקנות אינטלקטואלית ובה ההתפתחות האנושית הגיעה לשיאים חדשים - עבור בניסיון לשוות ללונדון הוויקטוריאנית את אופייה הכאוטי של טוקיו המודרנית וכלה בעבודת הצילום הייחודית: לא עוד סרט תקופתי שבו הצופה מרגיש כאילו ישב בתיאטרון אלא סרט שבו מצלמת הכתף והשימוש בתאורה טבעית אמורים לסייע ליוצר לשאוב את הצופה אל המתרחש על המסך, מבעד למעטה הזמן.
2. גלריה ובה תמונות סטילס של מאחורי הקלעים וגלריה נוספת של פוסטרים בהם נעשה שימוש בסרט.
3. קדימון.
שורטבאס
(גלובוס יונייטד, השכרה ומכירה)
רק במדינת ישראל יצירה קולנועית שמהותה חופש, לאו דווקא מיני, תהפוך לסלע מחלוקת ציבורי. עד כמה שזה יישמע מוזר, "שורטבאס", בבימויו של ג'ון קמרון מיטשל, לא נוצר כדי להתריס נגד הציבור החרדי ואתם יכולים להיות משוכנעים שהוא גם לא היה אמור להפוך לסמל למאבק של הקהילה ההומוסקסואלית בישראל באותם אנשים. יתרה מכך, על אף שהסרט מתרחש במרחבים מצומצמים בברוקלין ובמנהטן, מרחבים בעלי אג'נדה פוליטית מובהקת, היצירה בראש ובראשונה דנה בניסיון של כל אדם לגעת.
אם תרצו, "שורטבאס" הוא תאומו הרגיש והחכם של "התרסקות" בבימויו של פול האגיס. שני סרטים שנוצרו כתגובה ישירה לאירועי ה-11 בספטמבר והשפעתם על החברה האמריקנית המתאוששת. האחד מתרחש בלוס אנג'לס, האחר בניו-יורק, ובכל זאת, בשניהם צצה ועולה אותה תקווה וכמיהה: מגע אנושי אותנטי. ב"התרסקות", מספרת אחת הדמויות, הדרך היחידה לבוא במגע עם האחר מצריכה התערבות חיצונית - היתקלות ברוטאלית ואלימה לרוב, וב"שורטבאס" מופיעה לה האלטרנטיבה האחרת האהובה על האמנות השביעית - מין. ברם, אין הכוונה למין נהנתני וחסר חשיבות כי אם לחקירה פנימית של האדם את צרכיו ומאווייו. השחרור והאושר המיוחל - המסומן ב"שורטבאס" במסעה של יועצת מין אחר האורגזמה שמעולם לא חוותה - יגיע רק כאשר האדם יבין וישלים עם המערכת הפיזית והנפשית שלו. וגר זאב עם כבש, אך לא לפני שהכבש ילמד לגור עם עצמו ולעיתים עם הזאב שבתוכו.
אגב זו גם אחת הסיבות המרכזיות ש"שורטבאס", על אף הקטעים הנועזים, וחלקם נועזים מאוד, המוצגים בו, לא מרגיש לרגע כמו סרט פורנוגרפי או כאיזשהו ניסיון זול ונואש לייצר פרובוקציה על המסך הגדול. נהפוך הוא, בהתייחסותו הנונשלנטית לסדרת החדירות השונות והמשונות המונצחת על הצלולואיד, המין הופך עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהמהלך הרגשי שהדמויות עוברות בסרט. וכך כל אקט מיני, מפורש ככל שיהיה, הופך לרגע קומי מתוק או לאירוע דרמטי מלא כאב וייאוש.
סרט כחול? ממש לא. אולי סרט כחול שזכה להשתלה של לב אדום גדול.
תוספות: אכזבה נוספת: תיעוד סתמי של צילומי האורגיה הגדולה.
