המלצת השף: סולו אלקטרוני

סיבוב מוזיקלי שמתחיל בבן גיבארד, האופציה המעודפת על סת' כהן, ממשיך לדיוויד באזאן וחשדות פליליים ומסתיים בטום יורק, ההוא מהלהקה ההיא

ב"המלצת השף" הקודמת הלינו המגיבים נועם ובובו על כך שרוב המלצות השף השבועיות נקשרות בחוט סמנטי כלשהו, כמו מילה משותפת. אז אל תגידו שכאן לא מקשיבים לקוראים הטובים שלנו. קיבלתי את עצתם והשבוע המלצת השף סובבת סביב מוטיב אחר, לא מילולי. עם זאת, מעתה ואילך נזגזג בין המלצות "סמנטיות" לשלל קישורים אחרים, בין אם היסטוריים, תמאטיים או מילים ארוכות אחרות.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על איאן בראון, לשעבר סולן The Stone Roses, ונותרה בי התחלה של מחשבה על סולני להקות שיוצאים ליצור לבד, סולו. תמיד מתעוררות אצל המאזינים ציפיות, ספקולציות וניחושים: האם הוא יישמע כמו הלהקה ממנה הוא יצא או לא?

אז השבוע נצא לסיבוב מוזיקלי קטן אצל שלושה סולנים עכשוויים של להקות רוק מצוינות, כל אחת בדרכה, שבפרויקט הצד שלהם החליטו לזנוח את הגיטרות וללכת דווקא על האלקטרוניקה. הפעם קשה לחלק אותם למנות (ראשונה, עיקרית וקינוח), לכן נלך על שלוש הארוחות היומיות:

ארוחת בוקר: The Postal Service - Give Up

בן גיבארד, הסולן המוכשר של Death Cab For Cutie, נחשב כבר כמה שנים לאחד מיוצרי הרוק הכי טובים בימינו. הכתיבה שלו חדה, מקורית ומעוררת מחשבה, ויש לו חוש טבעי למלודיות מעט-מחוספסות, כאלה שחובבי אינדי יכולים לשרוק בלי להתבייש.

אחרי חמישה אלבומי רוק אלטרנטיבי נהדר עם דת' קאב, גיבארד רצה לגוון קצת את הסביבה המוזיקלית. לשם כך הוא לקח את הטקסטים המעולים שלו אל ג'ימי טמבורלו, שמלבד לשם מצחיק מחזיק גם בכישרון פנומנלי למזמוז כפתורים, סינתיסייזרים ופיידרים. טמבורלו, שיוצר מוזיקה אלקטרונית משובחת תחת השם Dntel, אירח את גיבארד באחד השירים באלבומו מ-2001, והשניים ראו כי טוב והחליטו להרחיב את שיתוף הפעולה לאלבום שלם (וגם להזמין חברה שלהם, ג'ני לואיס מרילו קיילי).

עד היום אני מודה להם על ההחלטה הזו. התוצאה היא אלבום שיכול בקלות להגדיר דור שלם, דור בני הנוער חובבי האלטרנטיב, אלה שאוהבים את זאק בראף ואת ורוניקה מארס, אלה שלא מסתפקים במזון התרבותי הדל שדוחפים להם לגרון ומחפשים משהו קצת יותר מעניין. בקיצור: סת' כהן מה-OC.

אבל אל תתנו להגדרות שלי להרחיק אתכם, מדובר באלבום לו חיכינו שנים: אלקטרוניקה משובחת לצד טקסטים אינטיליגנטיים, קור מכאני ותעשייתי לצד חום מלודי ואנושי, ובעיקר שירים פשוט מעולים. עד היום אני מקבל צמרמורות עונג כשאני שומע את "Such Great Heights" (גם בקאבר של Iron & Wine) או את "We Will Become Silhouettes" (גם בקאבר של The Shins).

ארוחת צהריים: The Headphones - The Headphones

דיוויד באזאן, סולן להקת האינדי המשובחת Pedro The Lion, נחשב כבר כמה שנים לאחד מיוצרי הרוק הכי טובים בימינו. הכתיבה שלו חדה, מקורית ומעוררת מחשבה, ויש לו חוש טבעי למלודיות... רגע, זה לא מה שכתבנו לפני שנייה על בן גיבארד?

כן. הביוגרפיה, האופי וההתנהלות המוזיקלית של באזאן וגיבארד דומות עד כדי חשדות פליליים. שניהם כותבים מוכשרים עם דמיון מסוים בסגנון (באזאן ציני יותר), שניהם עומדים בראש להקת אינדי-לייט מצוינת, ושניהם הוציאו פרויקט צד אלקטרוני שמשלב את הכתיבה והקול שלהם עם מוזיקה אלקטרונית של אחרים. לא פלא, אם כך, שבימים אלה השניים יצאו לסיבוב הופעות משותף בארה"ב.

פרויקט הצד של באזאן, The Headphones (יחד עם פרנק לנז מההרכב Starflyer 59 וניק פיטרסון), הוא הרבה פחות מדויק ומרגש מזה של גיבארד, אבל עדיין שווה האזנה. חובבי "פדרו", ומי שמכיר ואוהב את הציניות והכתיבה הרזה אך החדה של באזאן, ימצאו כאן לא מעט מטעמים שישארו איתו.

ארוחת ערב: Thom Yorke - The Eraser

אחד האלבומים הכי מוצלחים של 2006 הגיע מטום יורק, האיש שאין צורך להציגו (סולן של איזו להקה אחת, רגיוהד או רדיוהש, משהו כזה). בניגוד לגיבארד או באזאן, שהרחיבו את הסאונד שלהם לאלקטרוניקה, יורק בעצם צמצם אותו. הוא התעסק באלקטרוניקה רזה וקלסטרופובית כבר בלהקת האם, אבל הפעם זנח את הנגנים הנוספים, את העושר המוזיקלי ואת הלחץ הבלתי-נסבל להוציא יצירות מופת בזו אחר זו.

התוצאה היא אלבום רזה עד כדי שבירוּת, כזה שמזקק את הנושאים עליהם כותב יורק בדרך כלל לשירים פשוטים, אפילו פשטניים לפעמים בכתיבתם. מצד שני, האלבום הזה גדל עליך בכל האזנה, ואחרי שהוא אצלך באוזניים כמה שבועות, אתה פתאום מרגיש מאוד נוח בתוך החדרון הצר והמלחיץ הזה.

מכירים עוד סולני רוק שיצאו לקריירה אלקטרונית? אל תחכו לאף אחד אחר, חנכו אותנו בתגובות!