סקופ: סרבנית החתונות מתחתנת
אני עדיין מופתעת מעצמי, איך תוך שנה הפכתי מהורסת חתונות אנרכיסטית לכלה רכיכה בהתהוות, שבוחרת טבעת נישואים ומשמיעה קריאות התפעלות לנוכח המראה ההרמוני של הזהב הטהור על האצבע מול אור השמש. כך נפלו גיבורות
בדיוק שנה אחרי שכתבתי שאני לא מתחתנת, נחשו מה? אני מתחתנת. אני עדיין מופתעת מעצמי, איך תוך שנה הפכתי מהורסת חתונות אנרכיסטית לכלה רכיכה בהתהוות שבוחרת טבעת נישואים ומשמיעה קריאות התפעלות לנוכח המראה ההרמוני של הזהב הטהור על האצבע מול אור השמש. כך נפלו גיבורות, או יותר נכון נכנעו למכבש הלחצים החברתי, או סתם הבינו שמערכת יחסים צריכה ללכת לכיוון ממוסד - אחרת היא עלולה להתנפץ בבום. במיוחד כשאחד ממרכיבי הקשר הוא בחור קונפורמיסטי, שרואה עתיד עם חשבון בנק משותף וצאצאים חוקיים.
פתאום החודשים עברו, וחברותיי התחילו בזו אחר זו להודיע שהן מתחתנות, כי צריך להביא ילדים וכיף ביחד, אז למה לא בעצם. ואני, שבהתחלה עיקמתי את החוטם ועברתי להתרועע עם הרווקות הדבקות במטרה אחת - למצוא חתן, אבל בינתיים לשנוא את כל הזוגות באשר הם - התחלתי להיסדק. מחתונה לחתונה הרגשתי פחות בטוחה בעצמי. הזוג המאושר דיבר כבר על ילדים, ואילו אני והזוגי היינו החברים לנצח, שסוגרים תכף ארבע שנות חברות ויוצאים לדייטים וקמים כל בוקר עם האופציה לעזוב אבל נשארים, כי טוב.
אז אמרתי
אני קורן, ואני סרבנית חתונה
קורן דור
לא מתכוונת להידחס אל תוך שמלת קצפת לבנה בחוות רונית, ללקק את הלחיים של אנשים זרים, או להצהיר אמונים לנצח כשאין לי שמץ מה יקרה עוד שבוע. אף אחד לא סובל כמוני, הזוגית. היחידה בעלת הפוטנציאל למלא את משאלתן של כל הדודות ביקום. לי יש בית, כלבה משותפת ובן זוג נטול טראומות ששרד שלוש שנים. אז אם הכל פנטסטי, למה לא בעצם?
"אז אם כל כך טוב, למה לא להצהיר שטוב?" שאלתי יום אחד את הזוגי ההמום, ששאל מיד איפה קורן שהוא מכיר ומה עשיתי לה.
"שמע, חשבתי על משהו נחמד עם פקיד העירייה בקפריסין, בקטנה, אפילו לא צריך לספר שהתחתנו, רק שאנחנו נדע שהתחתנו".
"השתגעת?" הוא חטף את הקריזה שעולה בכל דיון שנקשר לנישואים, בו אנחנו לא מסכימים על כלום. "אני לא הולך להתחתן עם מישהי שהיא אנטי הכל. אני יהודי ורוצה להתחתן בחתונה יהודית, ואם לא, אז אני לא מתחתן איתך".
לבן זה כל כך לא הצבע שלי
אתם יכולים לשער שנעלבתי מאוד. מצד שני, עדיין לא הסכמתי לכל הקונספציה של רב, אולם רבע עוף (סליחה, אנטריקוט) ושמלה לבנה, מה גם שלבן זה כל כך לא הצבע שלי, וגם המחשבה שאמא שלו תקרא לי "כלתי" העבירה בי צמרמורות בלתי נשלטות.
"ואם נעשה את זה יהודי אבל אינטימי?" חזרנו לנהל את המשא מתן כמה שבועות אחר כך. כולם ממשיכים תוך כדי לשאול "מתי אתם מתחתנים?" "למה אתם לא מתחתנים?" "את לא חושבת שכבר הגיע הזמן שתתחתנו?" וכמי שהיתה עונה בעבר "לא" נחרץ ומסבירה שכל אחד עושה מה שטוב לו בחיים, התחלתי פתאום לגמגם. ואנשים כבר לא האמינו שאני לא בקטע, ובעיקר חשדו שפשוט לא הציעו לי להתחתן.
הזוגי הסכים לעניין האינטימי, ואז אמר: "רגע, אבל אולי חשבתי להציע לך נישואים בטוסקנה. את לא רוצה שזה ייזכר כרגע רומנטי?".
הצעת נישואים בפלאפליה של שמעון בנתניה
"מה זה משנה", אמרתי, "אפשר לספר לכולם שעלינו על צוק עם בקבוק יין וירדת על ארבע והצעת לי, למרות שבפועל נדע שזה קרה פה בפלאפליה של שמעון בנתניה", אני אומרת ושנינו צוחקים, אבל ככה זה באמת קרה, חברים, גם אם סיפרנו לכולכם אחרת והתרגשתם מהקיטש.
"תקשיבו, אנחנו מתחתנים", אמר הזוגי להורים שלו, אבל בצורה אלגנטית ומחויכת. כי החלטתי שאם כבר מתחתנים אז תוך חודש, כי למה לדחות דברים שאנחנו דוחים כל כך הרבה שנים. מובן שהם מיד הדביקו לי המון נשיקות רטובות. מרוגשת מהמעמד לא ציפיתי לבאות: הקטע בו אנחנו מבשרים להם שאנחנו רוצים חתונה אינטימית, כלומר - בלעדיהם.
"מההה?" פרצתה אמא שלו בשאגות, "שאני לא אהיה בחתונה של הבן שלי???" שוב חזרה לנעוץ בי עיניים טורפות עד שהתכווצתי מאחורי הזוגי, מקווה שעכשיו כשהאהבה שלנו תהפוך לרשמית, היא כבר לא תפחיד אותי כמו פעם.
מובן שהזוגי הסתובב מיוסר שבוע, מדבר על ההורים האומללים שלו שלא יזכו לראות את המניה המוצלחת שלהם מתמסדת. מובן שאני חשתי רגשות אשם שהדירו את שנתי בלילה. אז הלכתי להוריו על דעת עצמי והזמנתי אותם לחתונה. "אבל שיהיה אינטימי, רק אתם והאחים שלו וזהו", אמרתי. מי ידע שכשנשב שבוע אחר כך עם הרב, הוא יגיד לי שצריך מניין, והחלום שלי על חתונה אינטימית יתפוגג.
"אם עושים לי בעיות ברבנות, נוסעים לקפריסין!"
הדבר היחיד שנשאר מכל החלום שלי על חתונה אחרת היה שהחלטנו שאנחנו מפרידים את שלב החופה מהאירוע, כי יש גבול לפומביות, ואני לא מסכימה שיקרה לי מה שקרה בחתונה של חברה אחרונה שנישאה, בה הרב ביקש מהקהל להפסיק לאכול את הסושי ולהקשיב לטקס.
אבל איך שהתקשרתי לרבנות לברר על הביורוקרטיה בדרך לאושר הזוגי, בישרה לי הפקידה שצריך להביא תעודת נישואים של ההורים. זה בדיוק היה השלב ממנו הזהרתי את הזוגי - אם עושים לי בעיות ברבנות, אנחנו אורזים את הפקלאות ונוסעים לקפריסין.
"אמא שלי לא התחתנה", אמרתי לפקידה. "היא רווקה בתעודת זהות, הביאה אותי בלי נישואים", אני כבר מדקלמת את סיפור חיי.
"אוי ואבוי, תביאי אותה לכאן לרבנות!" אמרה הפקידה. אז הבאתי את המוצג האנושי שנקרא אמא שלי, כדי שהרב בכבודו ובעצמו יחזה במופקרת. הוא לא אהב את הרעיון שאמא שלי העזה להביא ילד ללא נישואים, ובעיקר דאג מי הוא האב.
"למה אתה צריך לדעת מי אבא שלי? הוא לא בתמונה", אמרתי.
"כדי להיות בטוח שאבא של הזוגי הוא לא אבא שלך", נימק.
"אה!" פרצתי בצחוק, "אין לך מה לדאוג, האבא השמן של הזוגי הוא ממש לא הטעם של אמא שלי" וחשבתי שסיימנו עניין. אבל הרב היה החלטי, ונאלצנו לחשוף את זהות האב שלי, פרט מוכמן, שאפילו הזוגי לא ידע. אבל עכשיו, הואיל והרב מתעקש שזהותו תהיה רשומה בכתובה, כולם יידעו. ואמא שלי, שממילא היתה אנטי דת/ מדינה/ מוסד נישואים, הסתובבה זמן רב זועמת על ההודאה שנלקחה ממנה בכוח, "ורק בגלל שאת היית חייבת להתחתן", האשימה אותי בחצי חיוך.
"אמא, גם ככה אני מפוחדת, עכשיו שזה יהיה רשמי ולנצח שאני והוא ביחד, איזה פחד", אמרתי והלכתי לתרגל נשימות הרגעה מהלחץ ומהעניין הכה סופי שבנישואים.
אז אתמול נפרדתי מהרווקוּת שלי. זה לא היה באיזה מועדון סליזי עם עשרה גברים עירומים שליטפו לי את המחשוף וביקשו 50 שקל בתמורה, גם לא בבית מקושט בבלונים על עוגת קצפת עם עדר חברותיי, שעדיין בהלם מזה שאני מתחתנת. גם לא קיבלתי אוסף ויברטורים או מדריך הפעלה לאשה הנשואה. זה היה יותר כמו כאפה לפנים בחדר מלא כלות לעתיד, שהשוו ביניהן גודל יהלום וגודל איבר של הגבר, במפגש הטראומטי ביותר שהיה לי עם מוסד הנישואים. "והראשון מבין רבים שיגיעו בהמשך", הבטיחה לי חברה נשואה.
"גם אם אתן עייפות צריך לתת לו, כי גבר צריך מין"
קוראים לזה "מפגש עם מדריכת כלות". מדובר בדוסית גוצה שמבינה ביחסים מצוין. המתכון שלה לזוגיות פשוט: "גבר רוצה מין, אשה לא תמיד רוצה לקיים יחסי מין, אבל צריך לתת לו, כי גבר צריך מין. אז גם כשאתן עייפות, אנא קיימו יחסי מין", כך נפתח המפגש, כשכל הבנות מהנהנות בראשן.
"ואסור לתת לבעל לראות בשום פנים ואופן סרטים כחולים", היא מעירה אותי מהרהוריי בנוגע לאיך לכל הרוחות אני מתחמקת מהמקווה הזה. "למה?"" הייתי הראשונה שהעזה לשאול, תוהה איך להסביר את כמויות הפורנו האדירות שצברנו בדיסק הקשיח.
"כי אם הבעל יראה סרטים כחולים, הוא יחשוב על אשה אחרת בזמן קיום יחסי המין איתך, וככה יצאו לכם ילדים מבולבלים", היא עונה. ואני תוהה אם יצאתי מבולבלת כי אבא שלי היה מעריץ מושבע של "גרון עמוק" או משהו בסגנון.
בינתיים הזוגי ואני מבלים את השבועות הבאים בקימבון גן אירועים בזול. אני מחליטה ללבוש אדום בחתונה והזוגי כמעט מתעלף, אבל בסוף נכנע. "רק לא ג'ינס, בבקשה לא ג'ינס או שאני מבטל הכל", הוא מאיים על כל גחמה שיש לי, כמו קיום החתונה אצלנו בבית. אבל היא תהיה כזאת בסוף, כי המקום היחיד שאני מרגישה בו מספיק נוח להתחתן זה הבלגן הטבעי שלי.
"את יודעת מה, יש לי הרגשה שאת היית רוצה לקום מחר בבוקר ופשוט להיות נשואה לי, כי את בכלל לא מתרגשת מכל התהליך", אומר הזוגי בעצב אחרי יום מתיש נוסף של חישובים כמה יעלה האירוע, ואם בכלל נרוויח מזה משהו. התעסקות שהרתיעה אותי מלכתחילה בהפיכת החתונה לעסק כלכלי.
אני מוכנה להתפשר כדי ליהנות מהחיים איתו בהמשך
עוד מבט:
שלך לכל החיים, רעיון מפחיד ונפלא
נגה עמית
יום החתונה אמור להיות המאושר בחייך, יום שבו כל רגש שהוא לא קצפת ומרשמלו ורוד נדחק לפינה נסתרת. אמא שלך כבר חודשים מסתכלת עלייך בחיוך, אבא שלך מביט בחתן במבט של "בני האובד", וכולם מאוד מאושרים מזה שאת מסמנת וי על המטרה מספר אחת. אבל תוך כדי כל המערבולת הרגשית הזאת את מוצאת את עצמך די לבד. פתאום נדמה שההחלטה על שיער פזור או אסוף עלולה להשפיע על שארית חייך
אבל זה נכון, הוא צודק, הייתי מעדיפה לסמל אחרת את החתונה. לעשות טקס קטן בדרך שלי, בלי כל הטרראם שסביב. אבל הזוגי לא מסכים, ואני מוכנה להתפשר כדי ליהנות מהחיים איתו בהמשך. כי זה מה שחשוב לא? החיים בזוג, לא החתונה עצמה.
"ברור", הוא עונה, אבל מזהיר, "מאמי, בבקשה תחייכי בחתונה, גם אם אמא שלי תעצבן אותך". אבל אותי בעיקר מעצבנים האנשים שאיך שהם שמעו שאני מתחתנת עולה קרני בעיניהם, בגלל שמישהו רצה בי, החותמת של החברה לכך שאני בסדר.
"איזה באסה המבחן הזה", אני אומרת לחברה.
"מה זה משנה, העיקר את מתחתנת", היא מגיבה. וזו בעצם התגובה על הכל, כאילו הדבר הכי חשוב בחיים הוא החתונה. כולם מחלקים לי טיפים לנישואים טובים ושואלים אותי על דברים שבכלל לא חשבתי עליהם, כמו איזה מפיות יהיו באירוע ואיזה סכום ירשום הזוגי בכתובה. כל ההתעסקות הזו רק עושה לי פיק ברכיים, ובכלל, עד שהזוגי לא ישבור את הכוס - אני לא אאמין שזה באמת קורה.
לפנייה לכתב/ת 
אם כל כך טוב, למה לא להצהיר שטוב?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
נפרדה מהרווקוּת, קורן דור
מומלצים
