עיזה פזיזה ליום אחד
לכבוד חג השבועות נסעה יעל גרטי לחוות עיזים מבודדת אי שם על הר בגליל: קמה השכם בבוקר, חלבה עיזים, האכילה גדיים בבקבוק ויצאה עם העדר למרעה. לפעמים חלומות מתגשמים (אבל לא כרגע)
כבר הרבה שנים (לא יותר מ-16, בכל אופן) אני מספרת לעוברים ושבים על חלומי לטייל בכפרים הקטנים של איטליה, צרפת וספרד, לבצור גפנים, למסוק זיתים, לרעות עדרי עיזים, לחבוץ חמאה ולגבן קממבר. עד שאגשים את חלומי עתיר הבאגטים והקממבר, אני מחליטה להתאמן על העיזים המקומיות, תוך שימוש בתירוץ הכי פאתטי שיש (שבועות, כאילו דא?).
"אני רוצה לנסוע לחוות עיזים מבודדת", אני מבקשת מדפנה הגבנית שמתפקדת כאן כשדכנית, "לרעות את העדר, לגבן גבינות", אני ממשיכה כשחריצי גבינת בְּרי נוצצים בעיניי. "יש לי משהו בדיוק בשבילך", עונה דפנה בחן של סוכן נדל"ן ומוסרת לי את מספר הטלפון של ישא (קיצור של ישראלה) ועמית רום, מחוות רום שבצפון. "זוג זרוקים מקסימים, שמנהלים חוות עיזים אורגנית", היא מספרת וקובעת: "את תמותי עליהם". תוך דקות ספורות אני קובעת עם בני הזוג, תוך שאני רואה בעיני רוחי את ישא מרקדת לאור המדורה בגלביה רקומה, עדויית פעמונים קטנים ועמית ישוב על האדמה, מנגב לבּנה ואבק בתנועות מעגליות.
אורות כרמיאל (ואולי גם מג'דל כרום או ראמה, קשה לדעת בחושך) מנצנצים תחתיי כשאני מטפסת במעלה הר כמון. כביש הופך לשביל עפר, שביל עפר הופך לדרך חתחתים, שמסתיימת בשער חשמלי ובעמית רום, שנראה בדיוק כפי שאפשר לדמיין בעל חוות עיזים, רק בלי תלתלים וחליל פּאן. הבית של משפחת רום מורכב משתי מכולות שחברו להן יחדיו, אליהן התווספו, עם הזמן, שפע חדרים קטנים סביב-סביב. בכל מטר רבוע ניצבת ילדה יפהפייה, מי בדיוק חזרה משיעור קפוארה ורבה עם אחותה על המחשב ומי מסמסת בטירוף לחבר מהכיתה תוך שהיא מדברת עם חברה באיי.סי.קיו. חיים בגליל? מגורים בבדידות על הר? שקט? הצחקתם אותי. המשפחה הזו, על ארבעה ילדיה, מתנהלת בדיוק כמו כל משפחה בישראל, רק עם הרבה יותר הסעות לחוגים וחברים.

פזיזה. עיזה (צילום: אסף רונן)
החווה
עמית הגיע הנה בדד לפני עשרים שנה, התיישב על ההר, החל לגדל עיזים ולמכור את תפוקתן ל"תנובה", כשהוא ממשיך לעבוד מחוץ לחווה בעבודות שונות. לפני 13 שנים הצטרפה ישא, מאמנת בתחום התעמלות הקרקע ("תמיד ידעתי שאחיה ככה, על הר"). כשנולדה אלמוג, בתם הבכורה (12), החליטו להפוך את החווה למשהו שניתן להתפרנס ממנו. הם נסעו לרחרח גבינות בצרפת ("שם הבנו שאנחנו לא יודעים כלום"), ישא הצטרפה לקורס חקלאות אורגנית, ובסיועו של פטר רז, טכנולוג מזון בדימוס מהישוב הסמוך מכמנים, הם התחילו לייצר גבינות אורגניות. למה אורגניות? "העדר כאן רועה על 3,000 דונם של חורש ים תיכוני טבעי", מסביר עמית.
בשנים האחרונות הפכה החווה לחווה שיקומית של משרד הבטחון ומשרד הבריאות, אליה מגיעים תשושי נפש המופעלים בעבודה בחווה, מי בשמירה על גינת הירק מאימת העיזים המלחכות-כל, ומי ברעייה, תוך שהם מלווים על ידי עובדת סוציאלית. בנוסף, מתקיימים בחווה אירועים בשטח שמשקיף לנוף מקסים וכן סדנאות למנהלים, הכוללות הפעלות שונות בחווה, מקטיף ירקות אורגניים ועד הובלת עדר במרעה, תוך בישול בחיק הטבע או זלילה משפע הגבינות. "זה נחמד לראות את ההייטקיסטים רצים אחרי העיזים", מגלה עמית.

במרעה. רז רון (צילום: אסף רונן)
05:55 - השכמה
השעון מצלצל. אני מזנקת מהמיטה (של אלמוג, שהקריבה את חדרה על מזבח התקשורת), לובשת את חליפת החליבה שלי (טרנינג אדום, על מה חשבתם?), שותה קפה ומתייצבת בדיר העיזים. כאן אני פוגשת את רז רון (30). הוא ובת זוגו נטע החליטו לפני שנה וחצי לקחת פסק זמן מהחיים ומאז הם משוטטים בין חוות, עובדים לפרנסתם, הוא מנהל את הדיר, היא עובדת במחלבה. מבקתת העץ בה הם מתגוררים נשקפים מרבדים עצומים של פרחים לבנים וצהובים. "יחד אנחנו חוסכים כמעט את כל המשכורת החודשית שלנו", מספר רז, "תראי לי מישהו בעיר שחוסך את רוב המשכורת שלו".
06:10 - אני חולבת
תוך דקות ספורות אני כבר ממששת עטינים של עיזים. ממששת? תוך שעה אני כבר יודעת לזהות איזהו העטין המעוניין להעניק חלב לעולם - ולאיזה עטין יש להניח, או כיצד להתמודד עם עטינים בעייתיים (שהולכים לכיוון ההפוך, השם ירחם).
תחילה מניח רז פתיתי פשתן יבשושיים במתקן ההאכלה של העיזים. "זה מה שנשאר מפשתן אחרי שמייצרים ממנו שמן", הוא מסביר, תוך שהוא מנשנש פיסת בונזו-עיזים לנגד עיניי, הנפערות לרווחה. העיזים פורצות פנימה (15-10עיזים בכל נאגלה) ומתחילות לאכול בשקיקה. זה הרגע לנצל את תשוקתן לבונזו ולהתחיל בחליבה: יש לאפס את המשאבה, להצמיד את השבב של המשאבה לשבב שעל רגלה של העז (כמאמר השיר: לכל עז יש מספר) כדי לדעת מה היתה תפוקת החלב של כל עז ועז, לחבר את המשאבות לעטיניה של העז – ולנתק כשנדמה כי אזל החלב בעטיניה. לקראת סיום נכנסות אחר כבוד העיזים המאותגרות יותר, שלא לומר הבעייתיות, שלא לומר סרבניות החליבה. בועטות במשאבות, בועטות בעובדי הדיר - ולבסוף נחלבות.
אחרונות חביבות נחלבות העיזים המניבות כעת קולוסטרום, שהוא החלב הראשוני של העיזים המיניקות, שאינו מיועד למחלבה כי אם להאכלת הגדיים, הכלבים והטווסים (!). בתום החליבה שוטפים היטב את הצנרת של השאיבה ואת הדיר. "הרוטינה הזו לא שוחקת אותך"?, אני שואלת את רז. "זו לא סתם רוטינה", הוא עונה, "זו רוטינה עם חשיבות. יש לי אחריות על העיזים האלה".

נוף בראשית. המראה שנשקף מחוות רום (צילום: אסף רונן)
09:00 - גדי בחיקי
"תאכילי את הגדיים", מורה רז ומושיט לי בקבוק תינוק מלא קולוסטרום והולך לדרכו. בחן אמהי אני חופנת גדי בן שלושה ימים לחיקי החם ומאכילה אותו מן הבקבוק, משל היה זה אחייני הקט. תוך דקות ספורות אני מרוחה בקולוסטרום ובליקוקי גדיים, דביקה וריחנית. "לא ככה", מודיע רז בייאוש בשובו, מעמיד את הגדי הקט ומאכיל אותו בעמידה. הגדיים המעט יותר גדולים קופצים על כל דבר שמתקרב לאיזור (להלן: אני), מכרסמים את שולי הבגד, סקרנים, צמאים לחלב (המיוצר עבורם במכונה, מאבקת חלב) – ולאהבה.
10:00 - יציאה למרעה
אנחנו עולים עם העיזים למרעה. "יאללה, היי", רז קורא להן (מסתבר שהן מבינות ערבית ואנגלית). הן מלחכות כל מה שבדרכן: אם לרגע החלו לרעות בטעות בשטח בו מונחת אמבטיה מפיברגלס, הן מלחכות אמבטיה מפיברגלס. "אני מכיר את העטינים שלהן לחוד ואת הפרצופים שלהן לחוד", אומר רז, "לפעמים אני עושה את החיבור". העז האהובה עליו היא חומה-חומה, "היא הראשונה שראינו כשהיא ממליטה", הוא מנמק, "היא נותנת הרבה חלב, יש לה קרניים יפות ו...היא חומה-חומה!". האורגניוּת של החווה, למקרה שאתם רוצים לדעת, מתבטאת כאן בהרבה מאוד שעות מרעה בחורש ים תיכוני טבעי, נסיון עיקש שלא להשתמש באנטיביוטיקה (אלא אם אין ברירה), עיזים שמקבלות אנטיביוטיקה אינן נחלבות - וכל זאת תוך פיקוח של "טוב השדה".
המחלבה
לחבוץ? לגבן? על החלק הזה בפנטזיה אני נאלצת לוותר, נוכח מבטו המאיים של אולג, מנהל המחלבה. אחרי שביליתי שעות אחדות בחיקן של העיזים, דרכתי בצואת עיזים ונגעתי בעשרות עטינים, הכניסה למחלבה עוברת דרך חיטוי יסודי, רצוי בליזול ובאקונומיקה. כאן מייצרים, בסטריליות מקסימלית (שכן אין כאן שימוש בחומרים משמרים), גבינת פטה (מדהימה!), גבינה אורגנית מעושנת (כנ"ל), צפתית עם עשבי תיבול (לא כ"כ לטעמי), צ'רקסית מעושנת (כנ"ל), גבינות רכות בטעמים (עגבניות מיובשות, פלפלים, בזיליקום - נחמדות), יוגורטים בטעמים שונים (תמרים, משמש, שזיפים ועוד - מצויינים), ברינזה, גבינות רזות, גבינות ביו ועוד. כל אלה משווקים ל-60 חנויות אורגניות ברחבי הארץ: רשת "ניצת הדובדבן", רשת "אורגניק אינדיה", רשת "זמורה אורגנית", "עדן טבע מרקט", "ביו סנטר" במשמר השרון ובגבעת חן, "החנות האורגנית" (פלד) בכפר ביאליק, חיפה וזכרון יעקב ולדוכני גבינה כגון "צדקיהו" ו"מאזיתים" בשוק מחנה יהודה.
אפשר לבקר
אפשר לבקר בחווה ולרכוש גבינות לאורך כל ימות השבוע בשעות 19:00-08:00. איך מגיעים? נוסעים מזרחה בכביש עכו-צפת. אחרי כרמיאל פונים ימינה לאזור התעשיה של כרמיאל. ממשיכים ישר בכיכר, פונים ימינה לכיוון כמאנה ועולים במעלה ההר. 50 מטרים לפני שער הישוב כמון - פונים שמאלה לדרך עפר. פונים שוב שמאלה ונוסעים בדרך העפר עד שמגיעים לחווה. השער סגור תמיד - יש לצלצל למספרי הטלפון הכתובים עליו ויפתחו לכם. אפשר לוודא מראש (מומלץ בסופי שבוע) שיש מישהו בחווה, בטל' 04-9886174 או 0577-295479/8.

מעיזים. עמית וישא רום (צילום: אסף רונן)
פרידה
קצת לפני פרידה אני משתרעת בערסל הצמוד לבית. הרוח הנעימה מלטפת את עצי הזית, התאנה, הרימון, החרובים והאלונים. ניחוחות לואיזה, רוזמרין, שיבא ואורגנו מתערבלים באפי. "אני פה חצי שנה ועוד לא פגשתי מקרוב את הערסל", אומר רז בקנאה כשהוא חולף על פני, בדרך למשימה נוספת בחווה. "הייתי מעדיפה לגור בישוב מסודר", מגלה אלמוג, "ולא בחווה מבודדת". "אני מגשים פה את החלום שלי", עונה לה אביה, "כשתגדלי תוכלי להגשים את החלום שלך במקום שתרצי".
השער החשמלי נפתח. דרך החתחתים הופכת לשבילי עפר, שבילי עפר הופכים לכבישים, אלונים וחרובים מתחלפים ברמזורים. אני לוגמת מיוגורט העיזים שקיבלתי לדרך. צונן, מרענן, טעים להפליא (אני מכירה את העיזים שעשו אותו, כאלה חמודות!). עננת עצב של פרידה נמהלת בשלווה גלילית ובהבטחה שהבטחתי לעצמי, לקנות פעם, בהזדמנות, בית על הר בגליל.
צילומים: אסף רונן, לאתר שלו הקליקו כאן.