אימה וחרדה בשדרות. פסיכולוגית כותבת מהשטח

"הגג של הבית הרוס, אנשים מגיעים מכל עבר, ובאמצע שוב 'צבע אדום'. רצים לבתים שדלתותיהן פתוחות, ושוב בום, ולא מספיקים לצאת ושוב 'צבע אדום'. אמבולנסים בדרך, אישה התעלפה ובנה מסתובב ברחוב בוכה". הפסיכולוגית אסתי פרידריך כותבת משדרות על האימה והחרדה בעיר מוכת הקסאמים

אסתי פרידריך פורסם: 24.05.07, 15:41

הייתי שם בפעם הראשונה שהיה 'צבע אדום'. חזרתי בפעם השנייה, גם בשלישית, ברביעית, וזה עוד לא נגמר. הייתי שם כרגיל, כמו כל יום שלישי מטעם נט"ל, בטיפול אצל משפחה בעיר שדרות. הילד בחרדה, פוחד לישון לבד בלילה. ופתאום מערכת הכריזה משמיעה 'צבע אדום'. אני בתחילה לא שמעתי אבל ההורים מי קלטו, קמו במהירות, והילד כבר צמוד אלינו. שקט, אף אחד לא מדבר, אף מילה. רק העיניים מדברות, צבע הפנים החיוורות כל כך מדבר, מדברות גם השפתיים שממלמלות תפילה.

אזעקת 'צבע אדום' בשדרות. פחד, חרדה (צילום: אמיר כהן)

יוצאים למרחב המוגן, שהוא בסך הכל חדר המדרגות בבית. בכל קומה עומדים אנשים, מתחתינו אמא מחבקת חזק את הבת שלה, ומעלינו רעש וצעקות. האב שקט, האם מעט רועדת, מחזיקה את הטלפון ביד ומתכוננת לצלצל לכולם אחרי הנפילה.

אני שם, ופתאום אני לגמרי חלק מהם, רואה את כל הסימפטומים שסיפרו לי עליהם: הילד סותם את האוזניים עם האצבעות כדי לא לשמוע את הבום של הנפילה. הוא פוחד, פניו חיוורות, ידיו רועדות והוא שקט מאוד. ואז מגיע בום אחד. ועוד אחד. ועוד אחד, ועוד אחד. ארבעה פיצוצים, אחד מהם חזק מאוד וברור שהיה קרוב, ברור שהוא נפל בתוך העיר. והלחץ עולה. איפה כולם? הבת, האחות, האח?

אין צפירת הרגעה. 'צבע אדום' (צילום: צפריר אביוב)

אין צפירת הרגעה. תמיד עומדים, ממתינים לבומים ואחר כך נכנסים חזרה הביתה. אחר כך מתחילים להתקשר. האם מתחילה לחפש את הבת שלה, את האח שלה, את המשפחה שלה, ומאוד לחוצה שאינה משיגה אותם בטלפון. הילד יושב על הספה רועד וחיוור.

ואני? אני מנסה להרגיע. אני מלטפת אותו, מבקשת "תנשום עמוק", עושה יחד איתו את הנשימות, מביאה כוס מים. הילד בוכה, אני מחבקת, "אל תלכי עכשיו, תישארי, אני רוצה לדבר". ואני שם, יחד איתם, כלומר עם חלק מהם, מודאגת איפה ויויאן ורוני. ה"בום" היה קרוב, קרוב מאוד, אז אני מצלצלת לויויאן ולרוני לבדוק שגם הם בסדר. יושבים, עומדים, נרגעים ומנסים לחזור ולהמשיך את מה שהפסקנו.

בית בשדרות שנפגע מקסאם. הכעס גדול (צילום: צפריר אביוב)

ואז שוב "צבע אדום". שוב ממהרים לחדר המדרגות, האב כבר יותר לחוץ, האם רוטטת והילד ידיו רועדות. הוא אינו רוצה לשמוע וסוגר אוזניים, ואני שוב מרגיעה, מלטפת, מדברת בשקט, אומרת לנשום. ושוב שני בומים, לא רחוקים.

חוזרים הביתה. הילד בוכה, אני מרגיעה, וכבר אורלי בטלפון, מודאגת: "מה איתכם, איפה אתם", ואני שומעת באוזני את קולה אומר "אוי ואבוי, לאן שלחתי אותם". אני מרגיעה גם אותה והיא עם קול מלטף, אימהי, נותנת כוח.

רק שלתל-אביבית לא יקרה משהו

אני קובעת עם ויויאן שתאסוף אותי, שנצא לשטח, והמשפחה בלחץ. "לא, אל תצאי לרחוב, מה יהיה אם יתפוס אותך צבע אדום ברחוב". הם נורא דואגים לי, התל-אביבית שלא רגילה, חס וחלילה שיקרה לי משהו.

אבל אנחנו שם בשביל להיות בשטח בזמן כזה. ויויאן אוספת אותי ואנחנו מגיעות למקום בו נפל הקאסם הראשון, ליד בית הספר גיל. מעט אנשים נמצאים שם משום שכולם רצו לבית שנפגע פגיעה ישירה. כל שדרות ברחובות, כל אחד יכול לומר לנו היכן פגע הקאסם פגיעה ישירה: "זה בבית של יוסי".

תושבים זועמים יוצאים לרחובות (צילום: רועי מנדל)

הגג של הבית הרוס, אנשים מגיעים מכל עבר, מתחבקים, ובאמצע שוב 'צבע אדום'. כולם רצים לתוך הבתים שדלתותיהן פתוחות לקלוט כל מי שרוצה, להסתתר, ממלאים חדרים ומקלטים של התושבים, ושוב בום, ולא מספיקים לצאת ושוב 'צבע אדום' ושוב רצים פנימה. שוב פגיעה ישירה, שוב נוסעים לבית שנפגע. אמבולנסים נוסעים בדרך, אישה התעלפה מרוב חרדה ובנה מסתובב ברחוב בוכה. אנו ניגשות, מרגיעות, מלוות.

נוסעים לאירוע הבא. הפעם כל חזית הבית פגועה, ובפנים נערה נסערת, צועקת. היא חזרה מהעבודה וחשבה שאחיה ואחותה נפגעו. אני מושיבה אותה, מגישה כוס מים, אנו מתקשרות לאחות והיא נרגעת מעט. ההורים לא בבית. הם בתל אביב, אבל שמעו שהיתה פגיעה והם בדרך חזרה. הבחורה משוחחת עם אימה, נרגעת מעט ואז שוב בוכה כשהיא מגלה שהכלב שלה נפגע והוא מדמם. היא מבקשת שיטפלו בו, בכלב שלה, שלא ימות, והבית מתמלא בהמון אנשים, שכנים ומשפחה מודאגת, ואנשים כבר לא יודעים מה לעשות כי זה לא נגמר והכעס גדול.

אני חיה בשתי מדינות

אני חוזרת למכונית ונוסעת למקום אליו מפנים פגועי חרדה. המתקן אינו מוגן. יושבת שם נערה שבוכה וצועקת, איש זקן יושב לבד ומזיל דמעות והצוות של הרווחה נהדר, מאורגן, נותן מענה.

משם למקלט של בני העדה האתיופית. המון ילדים יושבים על הרצפה, חוששים. אנחנו מביאים להם מזרונים ושמיכות. הם יישנו שם הלילה, ואנחנו מתיישבים ליד, משוחחים, מציירים, מרגיעים, קצת מדובבים את האנשים, עושים פעילות להפגת

החרדה. וגם אותנו כל הזמן מעודדים: המשפחות שאנו איתן בקשר מודאגות, וכולם משפחה אחת גדולה - וכל כך בודדה.

ואנו יוצאים משם, מאוד דואגים, יודעים שמחר נהיה שם שוב. נוסעים כמה קילומטרים ועוברים למדינה אחרת. לא יאומן, אני חיה בשתי מדינות. אני כל כך קרובה אליכם, תושבי שדרות, כל כך קרובה, ולא מבינה ולא מאמינה.