שתף קטע נבחר
צילום: ויז'ואל/פוטוס

בעקבות הנילוס הלבן

סדרת כתבות חדשה של דודו בן צור עוקבת אחר גיאוגרפים ומגלי יבשות, בלעדיהם היו אולי "אמריקה", "אוסטרליה" ו"אנטארקטיקה", לא יותר משמות בספרי פנטזיה. הפרק הראשון מתאר את מסעותיו של סר ריצ'רד ברטון בחיפושו אחר מקורות הנילוס הלבן. האם הגיע למקום הנכון?

המסתורין שאפף את מקורות הנילוס, הנהר הארוך בעולם, האקזוטיות של היבשת השחורה, והרצון להיות האיש החתום על גילוי מוצאו, גירו את חושיהם של חוקרי ארצות וגיאוגרפים למיניהם מאז ימי קדם. במהלך המאה ה-19 אף עמד גילוי מקורותיו של הנילוס במוקד ההתעניינות הציבורית במערב. עם אחד מאותם "מתעניינים" נמנה החוקר-נוסע הבריטי ריצ'רד פרנסיס ברטון.

 

בכל פעם שנזכר שמו אני מהרהר לעצמי שכבר לא מייצרים היום גברים כמותו. קשה מאוד להגדיר אותו. הוא היה חוקר תרבויות, איש מסעות, איש צבא, בלשן, מתרגם, דיפלומט, אוריינטליסט, משורר, סופר ובטח עסק בתחומים נוספים שאיני מכיר. ברטון היה לנוצרי הראשון שנכנס למכה, בתחפושת של סוחר אפגני. בין היתר היה זה שתרגם את "סיפורי אלף לילה ולילה" ואת ה"קמה סוטרה".


הנילוס. הכי ארוך בעולם (צילום: לע"מ)

 

אולם לעומקה של דמות נכנסתי לפני מספר שנים, בעת שלקחתי חלק בסדרה של המגזין "מסע אחר", שעקבה אחר יומני המסע של סיר ריצ'רד ברטון ושל קפטן ג'ון הנינג ספיק - שני רעים, לימים יריבים מרים, שביקשו לזקוף לזכותם את גילוי מקורותיו של הנילוס הלבן, הגדול מבין שני יובלי הנהר.

 

משימה ראשונה

ריצ'רד פרנסיס ברטון נולד ב-1821 בטורקוואי שבדרום-מערב אנגליה, אולם במהלך חייו בילה תקופות לא מבוטלות גם בצרפת ובאיטליה. בגיל עשרים כבר ידע ארבע שפות ועד סוף ימיו רכש שליטה ב-25 שפות ודיאלקטים שונים. ב-1840 החל ללמוד באוניברסיטת אוקספורד, אך גורש כעבור שנתיים בשל עבירת משמעת. הוא התקבל לצבא הבריטי והוצב כקצין מודיעין בבומבי.

 

אחת ממשימותיו הראשונות של ברטון הייתה לחקור תופעה נרחבת בקרב חיילי הצבא הבריטי שהוצבו בקראצ'י, הגדולה בערי פקיסטן. מסתבר שרבים מהם נהגו ללכת לבתי בושת, דווקא של הומוסקסואליים. חקירתו של ברטון היתה מעמיקה, אולי אף מעמיקה מדי, שכן הוא הואשם בעצמו בהומוסקסואליות. נטיותיו המיניות של ברטון היו תמיד לוטות בערפל. מעולם לא הוכח שהיה הומוסקסואל, או ביסקסואל (דו-מיני), וגם הדבר אינו מוזכר בכתביו. אולם העובדה שלא היו לו ילדים מנישואיו חיזקו טענות מסוג זה, והוסיפו למסתורין שאפף את דמותו.

 

חשיפת זהותו המינית של ברטון, אם קלעה לאמת או לא, הביאה את הקץ על הקריירה הצבאית שלו. הוא כתב מספר ספרים על הודו ותוך תוך זמן קצר היה לחוקר ולגיאוגרף של עולם המזרח ושל האסלאם. בין היתר הספיק ללמוד קבלה, ולאמץ לעצמו דמות של סוחר מוסלמי אפגאני בשם מיזרע עבדאללה. מחופש לעולה רגל מוסלמי היה ברטון למערבי הראשון שנכנס למכה (1853) ולנוצרי הראשון שיצא חי מן העיר הראר שבאתיופיה, שנודעה כמעוז קנאות מוסלמית.

 

שני חברים יצאו לדרך

כאמור, כמו גיאוגרפים וחוקרים אחרים נתן ברטון את דעתו לשאלת מקורות הנילוס הלבן. בשנת 1854 צירף למסעותיו קצין בריטי צעיר בשם ג'ון הנינג ספיק, ותחת חסותה של החברה הגיאוגרפית הבריטית, יצאו לחקור את מזרח אפריקה ובעיקר את מקורות הנילוס.

 

מסעם של השניים היה רצוף תלאות. המסוכנת שבהן הייתה התקפה של שבט סומלי עוין, במהלכה נפצע ספיק באורח אנוש. במאמץ רב ובתוספת קצת מזל, עלה בידי שני החוקרים לשוב לאנגליה. ספיק וברטון לא אמרו נואש וב-1857 יצאו פעם נוספת לאפריקה כדי למצוא את מקורות הנילוס הלבן.


אפריקה. בעקבות רי'צרד ברטון (צילום: דודו בן צור)

 

גם המסע השני לא היה סוגה בשושנים. ב-1858 הגיעה המשלחת בראשות השניים לאגם טנגניקה שבגבול טנזניה וזאיר דהיום, במצב נוראי. באותם ימים לא היה לריאם, וברטון לקה במלריה וכמעט התעוור. גם ספיק בקושי עמד על רגליו. עם זאת, הם היו המערביים הראשונים שכף רגלם דרכה בחלק זה של אפריקה. קטע שנכתב ביומנו של ברטון מעיד על עצמת החוויה: "שום דבר לא יכול להיות יותר ציורי מהפעם הראשונה בה נגלה לעינינו אגם טנגניקה... שכחתי מהצרות, הסכנות, והספק אם נחזור. הרגשתי כי הייתי מוכן להכפיל את מה שעברתי עד לכאן".

 

בשל מצבו של ברטון היה זה ספיק שהמשיך לבדו במסע. הוא הגיע לאגם ויקטוריה וקבע כי זהו מקור הנילוס האמיתי. בנקודה זו החלה המחלוקת בין השניים. ברטון טען כי מסקנתו של ספיק אינה נכונה, ומשהגיעו שני החוקרים לזנזיבר ב-1859 כבר הייתה ביניהם יריבות, שהמשיכה איתם לאנגליה וליוותה אותם שנים רבות עד לסוף הטרגי.

 

ספיק חזר לאנגליה לפני ברטון, הכריז על תגליתו ונחל כבוד רב. כשהגיע ברטון, מצא כי איש אינו מוכן להטות אוזן לטענותיו, קל וחומר לממן משלחת נוספת בראשותו שתכריע בשאלת מקורות הנילוס. ספיק לעומת זאת ארגן משלחת נוספת שחזרה לאפריקה אשר הוכיחה את טענתו. הוא חזר לאנגליה ב-1864 כדי להשתתף בוויכוח פומבי מול ברטון, ויכוח שזימנה החברה המלכותית הבריטית. אולם יום לפני העימות נהרג בתאונת ציד. היו שטענו כי התאבד כי חשש מפני העימות עם ברטון.

 

ילד מזדקן, ילד דיפלומט

כך או כך, לאחר ששמע על מותו של ספיק החליט ברטון שלא להציג את עמדותיו. מכאן פנה לקריירה דיפלומטית. תחילה כקונסול בגינאה המשוונית. לאחר מכן קיבל מינוי דיפלומטי בברזיל ובסוף מצא עצמו בדמשק, שם הסתבך עם הקהילה היהודית (הוא לא נודע כ"אוהב ישראל") וגם עם הפאשה, בין השאר משום שרעייתו ניסתה לנצר אחדים מתושבי העיר המוסלמים. תקריות אלה הובילו להעברתו מדמשק לתפקיד מינורי בטרייסטה (היום באיטליה; אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית).


אגם טנגניקה. סלע המחלוקת (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

ברטון לא היה מרוצה מהתפקיד החדש אולם הוא אפשר לו להתפנות לכתיבה, תרגום ומחקר אנתרופולוגי. ב-1863 יסד את החברה האנתרופולוגית של לונדון וב-1886 זכה בתואר אצולה. הוא נפטר מהתקף-לב ב-20 באוקטובר 1890. רעייתו השנייה, איזבל, לא הצליחה להתגבר על מות בעלה ושרפה את כל היומנים שכתב. שניהם קבורים היום תחת מצבה דמוית אוהל בדואי במורטלייק (Mortlake) אשר מדרום-מערב ללונדון.

 

אודות חייו של ברטון חוברו יצירות רבות, בספרות, בטלוויזיה ובקולנוע, למרות שהביוגרפים שלו התקשו במלאכה לאחר שריפת יומניו. באופן אישי, אני מוצא את הסרט "המסע להרי הירח" (1990) מתאר בצורה מרתקת הן את המסע של ברטון וספיק לגילוי מקורות הנילוס, והן את היריבות המרה בין השניים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ברטון. אוריינטליסט מושלם
הנילוס. מצרים מתנתו
צילום: לע"מ
ג'ון הנינג ספיק. חשש מברטון?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים