ארמון רב תפארת על הכנרת

על הבמה הקטנה שלמרגלות בית העלמות ב"חצר כנרת" עורכים ילדי המושבה הסמוכה חזרות לטקס שבועות. הד שירי הקציר מתפזר באוויר הפתוח, נתקל בקירות אבני הבזלת של בתי החווה המיתולוגית ומרעיד מיתר בלב.

כאן, מתחת לרגלי הילדים המפזזות בקרוקס ובנעלי ספורט מעודכנות, הונחו היסודות לתנועת העבודה העברית, לקופת חולים, למשביר לחקלאי, לבנק הפועלים ואף לפמיניזם הציוני.

חצר כנרת, שאת שמה העניק לה הסופר ש"י עגנון, הוקמה ב־1908 כ"חווה להכשרת חקלאים עבריים‭,"‬ ביוזמתו ובהנהגתו של ד"ר ארתור רופין, שהיה נציג התנועה הציונית בארץ.

רופין הבחין כי צעירי העלייה השנייה, רובם ככולם בנים למשפחות אמידות מאירופה, הגיעו לארץ כשהם חדורי מוטיבציה ותשוקה ליישב אותה ולעבוד את אדמתה, אך היו נטולי כל הכשרה. הוא החליט ללמד אותם חקלאות ולצורך כך הקים את החצר, לחופי הכנרת. את נשות החלוצים תיכנן לשלוח לעבודות המסורתיות: כביסה, מטבח, ניקיון ודאגה למשק.

נושאת הלפיד של החקלאות הנשית

לא כך חשבה האגרונומית ד"ר חנה מייזל, שלקחה את הקלשון לידיים ובשנת 1911 הקימה בחצר את "בית העלמות" - בית ספר ללימוד חקלאות לנשים. ד"ר מייזל, שהיתה פמיניסטית בלי שכלל ידעה מה פירוש המלה, התנגדה לכל אפליה של נשים והאמינה שכדי שיוכלו לדאוג לעצמן עליהן להיות משכילות ועצמאיות. לנשים, פסקה מייזל, תפקיד מרכזי בבניין היישוב בארץ, ולשם כך היה עליהן להבין בחקלאות ולעבוד את האדמה לא פחות טוב מהגברים.

חצר דגניה. לנשות החלוצים הדביקו את העבודות המסורתיות

על הקיר המרכזי שבבית העלמות תמונה גדולה בשחור-לבן, בה מונצחות 14 בנות הבית. כולן לבושות בבגדים לבנים בעלי שרוולים ארוכים, שנועדו לגונן עליהן מפני השמש האכזרית והיתושים הטורדניים של עמק הירדן. על ראשיהן מכסות מטפחות, בידיהן מעדר וטורייה ובעיניהן מבטים נחושים. אנחנו כאן, הן מבהירות - כדי להישאר.

בין בנות הקבוצה בולטת רחל בלובשטיין, שהפכה לימים לשגרירת האהבה הגדולה ביותר של העמק ושל התקופה כולה. מייזל סימנה את רחל כנושאת הלפיד של החקלאות הנשית בארץ ישראל ושלחה אותה ללימודי אגרונומיה בצרפת. מלחמת העולם הראשונה פורצת, רחל עוזבת את צרפת לרוסיה, ושם היא מתנדבת בבית יתומים ונדבקת במחלת השחפת, ממנה לא תחלים עוד.

רחל חוזרת לארץ, היישר לחיק חבריה, שבינתיים פרשו מהחווה והקימו את קבוצת דגניה. לאחר שהם מגלים כי היא עלולה להדביק אותם במחלה חשוכת המרפא, הם מגרשים אותה. לרחל הגולה נותר רק לכתוב שירי געגועים לכנרת ולעמק.

נהרג מבעיטת פרדה

מרחק קצר מפריד בין הקיר שעליו תמונת החקלאיות העבריות לבין קברה של רחל המשוררת, השוכן בבית העלמין המטופח של כנרת, המשקיף אל האגם. בדרך לשם עוברים ברחוב המייסדים של המושבה ומתוודעים אל הבתים הראשונים שהוקמו כאן לפני מאה שנה: בית המרפאה, בית טריידל (המונצח בשיר אגדה של יעקב פיכמן, בשורה "על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת‭("‬ ובתי בזלת נוספים המשמשים כיום כבניין המועצה, כמוזיאון ההתיישבות ועוד. אפשר לעבור ברחוב ברגל ואפשר גם ברכב.

"זה לא בית קברות, זה מוזיאון‭,"‬ מתפייטת זהבה, המדריכה מטעם המועצה לשימור אתרים, המעורבת בימים אלה בשיקום חצר כנרת על כלל מבניה ההיסטוריים והפיכתה לאבן שואבת תיירותית. זהבה מסמנת בידה את תוואי השביל בו צעדו כל יום העלמות עובדות האדמה מהחווה אל הכנרת, כדי לרחוץ במימיה וכדי לעבד את גינת הירק שלהן.

גינת הירק אותה טיפחו העלמות פרחה במקום שהוא היום הכניסה לבית העלמין. מה שהיה לפני מאה שנה מורד ציורי בגרם מדרגות ממרומי הגבעה אל חיק הכנרת התכולה, הוא היום מסע מסוכן ביותר למי שמבקשים להתחקות אחר מסלול העלמות.

את הדרך הלא סלולה של תחילת המאה הקודמת מחליף היום אחד הכבישים הסואנים ביותר של העמק - קטע כביש 90 המחבר את עמק הירדן עם טבריה והצפון. חצייה שלו מהווה סכנת נפשות, וזה המקום לתבוע מהרשויות להסדיר תנאי מעבר נאותים לאתר המבוקש.

בכניסה לבית הקברות, עוד לפני שמגיעים לקברים המטופחים של רחל, נעמי שמר, ברל כצנלסון ואחרים, ניצב אחד העצים המפורסים של הזמר העברי - אותו "דקל שפל צמרת" שהנציחה רחל בשירה כנרת ("‬שם הרי גולן‭,("‬ כשישבה דוויה וחולת געגועים בגלות התל־אביבית. כיום, הדקל המשקיף כשומר סף אל קברה של המשוררת הוא אחד מבין מאות עצים הנטועים כאן. בעבר, כאשר ירדו העלמות אל גינת הירק, הוא היה אחד ויחיד ותחת בלוריתו הסתורה ישבו לנוח ולתפוס קצת צל.

בולעים בעיניהם את נוף האגם

קברה של רחל הוא אחד מאתרי העלייה לרגל במקום. למרגלותיו ספסל אבן קטן ולמראשותיו תא מסתור חצוב באבן, בתוכו שכן עד לא מזמן ספר שיריה הנושן, אותו חמדה יד נעלמה. כעת תא המסתור ריק והמבקרים במקום נאלצים להיזכר בשורות בכוחות עצמם. הם באים בקבוצות או כיחידים, מתיישבים על ספסל האבן הקטן, שרים משיריה ובולעים בעיניהם את נוף האגם אותו כה אהבה. בקבר המצוי ממש מאחורי קברה של רחל נטמן נח נפתולסקי, מחלוצי הבוטנאים בארץ ומי שהיה מאוהב בה.

באופן כמעט מיסטי, את השיר "כנרת" בו מונצח הדקל המיתולוגי, הלחינה נעמי שמר, הפזמונאית והיוצרת המוערכת שנטמנה לא הרחק מקברה של רחל. גם הקבר של שמר מהווה אבן שואבת עבור מבקרים רבים, המגיעים לכאן כדי לחלוק לה כבוד ולהתמסר לגלי הנוסטלגיה.

את הסיורים המאורגנים בבית העלמין נהוג להתחיל בעצירה לצד קברו של מנחם מנדל שמואלביץ (ממשי),‬ הנפטר הראשון של החצר. חבריו החליטו לטמון את גופתו מעבר לכביש, וכך למעשה נוסד בית הקברות. במרחק פסיעה ממנו קבר קטן מידות בו טמון הילד הראשון שמת בחצר, בנו של מי ששימש כפקיד של חוות כנרת. לוטס בן יעקב האפט קראו לילד, והפחתת יום הולדתו מיום מותו מורה כי נטמן כאן בגיל ארבעה חודשים בלבד.

שם הרי גולן

החיים בעמק לא היו קלים, החום היה כבד מנשוא וילדים רבים לא החזיקו מעמד. לצד העצב והיופי האינסופיים, מספק השיטוט במקום גם תובנות על החיים, ובעיקר על נסיבות הפרידה מהם באותם ימים. כך למשל מלמד כיתוב על מצבה כי ישראל רומרשטיין נהרג מבעיטת פרדה. ואילו שתי שורות משם בולטת חלקת קבר משולשת עליה מונצחים שמותיהם של שלושה חברי קיבוץ ש"טבעו בעת הובלת זיפזיף‭."‬ בסמוך אפשר לראות את קברו של נתן איכר, "בן ‭,19‬ שאיבד עצמו לדעת‭."‬

זהו לא רק מפגש עם ראשית בניין הארץ, אלא גם עם שמות שהיו ואינם. איפה עוד אפשר לפגוש היום שמות כמו פועה, יחיה, בילה או מניה?

קפה ראשונים

בית העלמין כנרת פעיל גם היום ומשמש את אנשי קיבוץ כנרת והמושבה כנרת, "שלפחות כאן לא רבים ביניהם‭,"‬ מתבדחת זהבה, המדריכה, כרמז לכך שמחלוקות יכולות לפרוע את מסך השלווה המוטל על העמק היפה.

מחלוקות ומריבות נודעו גם בתחילת הדרך. ב-‭,1909‬ כשנה לאחר שהוקמה, הכריזו חלק מהחלוצים הלוחמניים של חוות כנרת מרד. החקלאים, שביום הזיעו ועבדו את האדמה ובלילות התפלמסו וחיברו אידיאולוגיות, הודיעו כי אינם מוכנים לקבל את העובדה שיש מי שמנהל את עבודתם. משלא התיישבה המחלוקת, הוצע פתרון: הפועלים המרדנים יקבלו חלקת אדמה בסמוך לחווה, לתקופת ניסיון של שנה. הם יעבדו אותה בכוחות עצמם ואם יצליחו להגיע לרווח, ימשיכו בדרכם.

אם על קנאת סופרים אומרים כי היא מרבה חוכמה, הרי שקנאת חקלאים מרבה צורות התיישבות. המרד החלוצי שנולד מתוך תחושת קנאה, נודע לימים כמכונן "הקבוצה הראשונה בעולם‭,"‬ לימים הקיבוץ. קומונת דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים, נקראה כך על שם חמשת מיני הדגן הגדלים בארץ.

בצל תהליך ההפרטה המייסר שעברו בדגניה בתקופה האחרונה, עושים תושבי המקום רבות על מנת לשחזר את חצר הראשונים ולהפוך אותה למוקד אטרקטיבי לתיירים ומטיילים. החיבור הגיאוגרפי המיידי לחצר כנרת, הסמיכות לבית הקברות המיתולוגי ולנקודות ציון נוספות בעמק (למשל מוזיאון אדם בגליל ע"ש יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, או חצר גשר הישנה במורדות קיבוץ גשר) הופכים את דגניה לנקודה מרכזית ברצף מרתק של אתרים המשמרים את אוצרות הדי.אן.איי של ההתיישבות בארץ הזאת.

הביקור בחצר הראשונים בדגניה מרשים, מרגש ומציף את התודעה בפכים ממה שאוהבים לכנות בשם "ארץ ישראל הישנה והטובה‭,"‬ למרות שגם אז, יעידו המסמכים, התיעודים והכאבים - פשוט לא היה כאן. משרדי הקיבוץ שוכנים היום מימין לשער המוביל אל חצר הראשונים, במה שהיה פעם בית המגורים הראשון של הקיבוץ הראשון בעולם. הבית הזה, כמו הבתים הסמוכים לו, עשוי אבן בזלת מקומית, רעפיו אדומים וקירותיו העבים מטויחים לבן.

מול הבית הראשון ניצב מה שלימים זכה בדגניה לכינוי "הבית הגדול‭."‬ ואכן, מדובר בבית חריג בנוף הדו־קומתי הרגיל: הוא נבנה בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת כבית מגורים עבור צעירי הקיבוץ. בחצר נמצא גם חדר האוכל הראשון של הקבוצה, המשמש היום כמוזיאון פעיל לתולדות דגניה, ובו גם ארכיון וחדר זיכרון לחללי הקבוצה לדורותיה.

במסגרת הסיור מוזמנים המשתתפים להיכנס אל אולם הקולנוע של היישוב, בתוך המבנה שהיה פעם הרפת. כאן אפשר לצפות בשני סרטים מרגשים המשחזרים את החיים בקבוצה. אחד הסרטים, המביא את החיים מנקודת מבטה הייחודית של רחל המשוררת, עשוי נפלא ומרגש, לעתים עד דמעות.

בחצר הראשונים בדגניה אנחנו סוגרים את מעגל הסיור וחוזרים אל רחל, שנשלחה מכאן כשנודע כי היא חולה בשחפת. בתוך מה שהיה פעם לול התרנגולות של דגניה, שזור מארג של הנצחה לזכר המשוררת של העמק.

יעל ונעמה, שתי אחיות בנות המקום, הקימו במקום את "קפה ראשונים‭,"‬ המצדיע לחלום ההתיישבות הישן של אנשי עמק הירדן. כאן אפשר ליהנות מאתנחתה מוזיקלית ומכוס קפה איטלקי כהלכתו, לדפדף בספר שיריה המרופט של המשוררת ולהתרווח בחדר וי.איי.פי הנושא את שמה, תוך כדי שיטוט בתוך חלום מקומי על פמיניזם, התיישבות, פיוט והגשמה.