נמאס לי, אני תולה את הכורסא
"הפכתי לסוג של מנחוס - זה התחיל עם מנצ'סטר יונייטד וההפסדים בצ'מפיונס ובגביע, המשיך עם פיניקס וההדחה שלה על ידי סן אנטוניו המשעממת ונגמר בגמר הפיינל פור". דריק שארפ וסמי בכר היו הקש ששבר את גבו של עמרי פולק הלוזר, שמודיע קבל עם ועדה - אני פורש מצפייה ותולה את הספה
די, אני פורש. ממה? אתם שואלים, הרי אני לא מוכר לכם כשחקן כדורסל או כדורגל. אז תנו לי להסביר: אני תולה את הספה או הכורסא, או את כל מה שצופים ממנו בשידורי ספורט. די, זה כבר לא בשבילי. יש גבול לכמות האכזבות שיכול אדם אחד להכיל.
בזמן האחרון נראה שכל קבוצה שאני רוצה שתנצח פשוט שוכחת איך לעשות זאת, בעל כורחי הפכתי לסוג של מנחוס. פעם אחר פעם אני הופך לאדם מתוסכל, עצבני וכזה שצועק אל עבר הטלוויזיה על אנשים שלא שומעים אותי. חובט בכל חפץ אקראי שנקרה בדרכי ובסך הכל מתנהג כמו משוגע. למצוא את עצמי בשש בבוקר זועק על כרית למה היא איבדה כדור קריטי כל כך זה לא דבר נעים ובטח לא נורמלי. מה לעשות, יש לי נטייה לקחת דברים ללב.
אוהדי פיניקס נגד דייויד סטרן. הכותב תמך בהם מביתו בת"א (צילום: איי פי)
בהסתכלות אחורה על העונה הזאת אני אמור להיות שמח. הקבוצה האהובה עליי, מנצ'סטר יונייטד, החזירה לעצמה את האליפות אחרי שלוש שנים עקרות, אבל מכאן החל רצף האכזבות. זה התחיל עם ההדחה בחצי גמר הצ'מפיונס מול מילאן המדהימה והמשיך עם ההפסד הגביע לצ'לסי המעצבנת ודידייה דרוגבה בדקה ה-116.
על המסמרים האחרונים אחראים החבר'ה מה-NBA. הכדורסל הנהדר של פיניקס החביבה נשבר מול החבורה המתסכלת והמשעממת בטירוף של סן אנטוניו, כשההחלטות של דייויד סטרן לפגוע כמה שיותר בסאנס לא עוזרות לאולקוס המתהווה שלי. פתאום גם דטרויט מתקשה לסגור משחק מול קליבלנד ולברון ג'יימס, כשצ'ונסי בילאפס עושה טעויות לא אופייניות של טירונים.
אבל מה שבאמת שבר אותי והותיר אותי מרוקן נפשית הוא גמר הפיינל פור הישראלי. כבר הרבה זמן לא הרגשתי כל כך עייף מלשבת 40 דקות מול הטלוויזיה.
ממש חייתי את המשחק - מהרגע הראשון צעקתי ועודדתי כל שחקן ירושלמי שקלע וקיללתי כל צהוב שעשה זאת בצד השני. אסור לי לכתוב פה מה שאגתי כששארפ ובכר החליטו לקחת מהפועל ירושלים את האליפות, ואפילו אל תתחילו לדבר איתי על ג'יימי ארנולד.אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע אוהד הפועל שכמותי נשבר אחרי עוד הפסד, הרי אנחנו אמורים להיות רגילים לזה. אז פה הטעות שלכם. לא חונכתי על ברכיים אדומות ולא הורגלתי למסורת ההפסדים, אני בכלל אוהד את מכבי חיפה כבר שנים ארוכות. אבל זה לא העניין, כל אכזבה גוררת איתה תיסכול, מרירות ושנאה, הרבה ממנה. אני הופך להיות דומה לאותם אוהדים שאני מתעב, אלה שמגיעים למגרש רק כדי לאחל דברים נוראיים לילדים של מאמן היריבה. כזה אני לא רוצה להיות, גם אם זה רק מול הטלוויזיה.
