תמר גלבץ: "בישול מפעיל אותי לכתוב"

מה המילה "אוכל" מעלה לך בראש?

"עם אוכל יש לי יחסי משיכה-דחייה, אהבה-תיעוב - ניגודים חזקים מאוד. אני גם נמשכת לאוכל, אוהבת לבשל, מתעניינת בפרטים סביבו, אבל יש גם המון דברים שנורא מגעילים אותי, שלא אהיה מסוגלת לאכול. יותר מלאכול אני אוהבת את ההתעסקות סביבו ואת זה אפשר לראות בספרים שלי".

מה את מבשלת?

"אני אוהבת לשנות צורות של ירקות, כלומר, את המעבר הזה מסתם ירק נייטרלי קר למשהו אחר, לארוחה טעימה. בשר, למשל, זה משהו שהנגיעה בו מגעילה אותי. ריח הדם מבשר אדום מגעיל אותי. ירקות לעומת זאת זה משהו ידידותי למשתמש - מספיק שמן זית טוב כדי לשנות את טעמם".

מה לא תאכלי אף פעם?

"מיליון דברים. אני לא אוכל פירות ים כי אני לא אוהבת את הריח המעופש של כל הדברים שבאים מהים. אני באמת נחרדת למראה כל תוצרי התמנונים למיניהם, שרימפס שנראים לי כמו ג'וקים עם עיניים, לובסטרים שרואים אותם רוקדים אלי סיר ואז הם מתפגרים - זה חולני. שליקת לובסטרים זה אחד הדברים המחלחלים - לשמוט יצור חי לתוך מים רותחים ולראות אותו רוקד עד שנשמתו יוצאת, זה שאריות של אדם קדמון. אני מקווה שהקוראים לא יברחו מהתיאורים שלי..."

"אני זוכרת שאמא שלי הייתה מכינה את עוגות הלימון המפורסמות שלה שהייתה להן תהילה בכל השכונה - זה היה בשנות השישים ועוגות היו דבר מאוד לואו-טק, פשוטות מאוד ובלי תחכום, ואילו עוגת הלימון שאמי הייתה מכינה הייתה עוגה מסובכת להכנה ויוקרתית. זו הייתה עוגת לימון עם קצף ביצה נוקשה למעלה - אני זוכרת היטב איך הייתי נהנית להסתכל מהופנטת על נקודות האור שהיו נלכדות על הסוכר שבקצף הביצה, שהיו נראות לי כמו גחליליות קטנות וזוהרות ואת טעמה הנהדר. בתי קפה היו מעטים וגם מצרכים טובים היה מאוד קשה להשיג ואמי הייתה מכינה את העוגה בטרחה ובמיומנות, בתבנית קפיץ ורק לאירועים חגיגיים ולכן, כשהייתה בבית עוגת הלימון זה היה אירוע מיוחד בפני עצמו".

נקודות האור שנלכדו בקצף הביצה נראו לי כמו גחליליות קטנות. עוגת לימון (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

מה שנאת לאכול כשהיית ילדה?

"אני מבית מזרח-אירופי אז כל הדברים שצבעם אפרפר, בגווני הבז', היו מגעילים אותי מאוד. רגל קרושה עם המצב צבירה שיש לה, גפילטע פיש - גוש אפור עם ביצי הדגים המתלווים אליו בצד. כל הדברים בקשת הצבעים הזאת, כל המשטחים והמרבצים הרטובים והאפורים האלה מרגל קרושה ועד כבד קצוץ, אלה דברים שלא יכולתי לאכול כשהייתי ילדה ובעצם עד היום".

את אוכלת כשאת כותבת?

"זה לא מתקשר אצלי, כלומר, זו לא התניה של אוכל וכתיבה - אני לא זוללת קופסאות משפחתיות של גלידה כדי לקבל השראה, זה לא מעורר אצלי מחשבה. בישול כן מפעיל אותי, אם אני צריכה זמן למחשבה אני אוהבת לחוג במטבח. כל ההתעסקות וההתרוצצות הזאת מעוררות וממריצות אותי ואז אני יכולה לשבת לכתוב".

איזו מילה שקשורה באוכל את הכי אוהבת?

"הו, יש כל כך הרבה - אצלי יש המון תיאורי אוכל, אני אוהבת דימויים ופעלים סביב אוכל. למשל כשהעגבניות מתערסלות בשמן זית, או התותים מתפנקים בשמנת - אני מאוד אוהבת הַשאלות מהסוג הזה".

ספרי לנו על קטע אהוב בספרות שקשור באוכל.

"הספר הראשון שעולה לי בראש זה 'אלוף בצלות ואלף שום' של ביאליק - זה ספר שדבק בי מאז שהייתי ילדה. בספר האחרון שלי, 'מקופלת', יש תיאור ממש ארכני ומפליג של ארוחה רומנטית במלון עם תיאורים מפליגים של המעדנים ועוד תיאור מפורט כל כך של סלט שלוש שעועיות שתמיד מכניס אותי למצבים מביכים עם אנשים המבקשים ממני את המתכון ואני נאלצת לספר שאין מתכון - יש שם המון מצרכים שהכנסתי בגלל הצבעים שיוסיפו לתיאור ושילובם יחד לא בהכרח יעמדו במבחן המציאות. לתדהמתי, רוב האנשים לא מוותרים ומתעקשים שאכתוב מתכון המבוסס על הספר - עד כדי כך זה פרוזאי".

תמר גלבץ - ילידת 1957. סופרת ועיתונאית. גרה בתל אביב ואם לבת. עבדה כעיתונאית בעיתונים "הארץ", ו"העיר", ובהמשך בעיתון "חדשות" עד סגירתו. הייתה ממקימות המוסף "תרבות מעריב" ועורכת משנה של מוסף "סופשבוע". ספריה "את בתקופה טובה" שיצא ב2004 ו"מקופלת" מ-2006 זכו לאהדת הקוראים והמבקרים.