תלאות בנסיונות להתנתק ממכון "שייפ"

באוגוסט 2006 חתמה נ' על הסכם לשנתיים עם סניף ראשון לציון של רשת מכוני הכושר שייפ, מקבוצת הולמס פלייס. חלפו 9 חודשים, ולמגינת לבה של נ' שבה והתחדשה אצלה בעיה רפואית אשר מונעת ממנה להתאמן. היא שוחחה עם עובדת של המכון, שהוצגה בפניה כאחראית על הפסקות מנויים, וזו הבהירה לה, כי אישור מרופא משפחה אינו מספיק במקרים כאלה.

מדוע? הגברת טענה, לא פחות, שקיים חשש שבשל מערכת היחסים הממושכת הקיימת בין רופא המשפחה לבין מטופליו, הרופא יפברק אישור לא אמין. לאור זאת דרשה שנ' תביא אישור של רופא מומחה. מעניין לציין, שעם הצטרפותה של נ' למכון היא הציגה אישור רפאי – כנדרש – מאת רופא המשפחה. אז לא חשש איש שם מפיברוק.

נ' אכן פנתה לאורתופד, וב-25 במאי שלחה לשייפ בראשון לציון, באמצעות פקס, את האישור הרפואי שנתן לה. את הפקס מיענה נ' לאותה עובדת שטיפלה מלכתחילה בפנייתה – אך זו לא חזרה אליה. גם ניסיונותיה של נ' להשיגה בטלפון לא עלו יפה: פקידות הקבלה מסרו לנ' בכל פעם גירסה אחרת - היא בשיחה, היא עדיין לא הגיעה, היא כבר הלכה.

כיוון שכך, פנתה נ' במישרין למנהל סניף שייפ בראשון לציון. זה אמר לה שיבדוק את הפקס וישוב אליה – אך לא חזר. היא טילפנה וביקשה לדבר איתו, אך נאמר לה שהוא בעיצומה של שיחת ועידה. אך משהועברה שיחתה אל סגניתו, התברר כי הוא בכלל הלך הביתה.

גם השיחה עם הסגנית לא הועילה. ולא זו בלבד, אלא שכאשר הסגנית שמה לב כי באישור הרפואי צוין כי נ' סבלה בעבר מאותה בעיה רפואית, היא החליטה שיש לה זכויות למידע רפואי פרטי של נ' ושאלה: "נו, אז מה קרה עכשיו"?.

ב-29 במאי שבה נ' והתקשרה לשייפ בראשון לציון. היא המתינה על הקו כחצי שעה עד שתתפנה העובדת הממונה על הפסקות מנויים, ואז התקיימה ביניהן שיחה שבמהלכה אמרה לה העובדת כך: באופן עקרוני הם אינם מאפשרים הפסקת מנוי. בפני נ' עומדות שתי אפשרויות, או להמשיך לבוא לחדר כושר או להעבירו לאחר. גם אישור רפואי אינו מספק, ולאחר קבלת אישור רפואי מתכנסת ועדה ומחליטה אם המקרה מספיק חריג על מנת להפר את המנוי עם המתאמן. אני מוכרחה לציין, המשיכה העובדת, כי אישור מאורטופד אינו מהווה בדרך כלל מקרה חריג. הדיון בפנייה אורך מספר ימים כיוון שההחלטה אינה מתקבלת כלאחר יד.

ואם לא היה די בכל אלה – הוסיפה העובדת – היא אינה יכולה לציין בפני נ' מה הם הקריטריונים שבהם יש לעמוד על מנת להוות מקרה חריג, והדבר נתון לשיקול דעתה של הרשת בלבד. כך או אחרת, חרף בקשתה של נ', עד עצם היום הזה לא קיבלה משייפ בראשון לציון שום מסמך בכתב שינמק את סירוב המכון לבטל את המנוי שלה. גם פניותיה למשרד הראשי של הרשת לא נענו כלל.

נתחיל עם תקנון רשת שייפ, שאינו אלא חוזה אחיד כהגדרתו בחוק. סעיף 4 בו קובע, כי במצב כמו של נ' על המנוי לפנות בכתב לרשת ולנמק את עילת הביטול. "הבקשה תאושר רק במקרים חריגים על פי שיקול דעתה הבלעדי של החברה". מה הם אותם תנאים חריגים? זה אינו מצוין, ולפי היחס שבו נתקלה נ', נראה כי את השרירותיות הקיימת ממילא באותו שיקול דעת בלעדי מפרשת הנהלת שייפ בצורה כה רחבה, עד שכמעט אי-אפשר להיחלץ מהחוזה הזה.

האם האחיזה הזאת הדדית וסימטרית? האם גם צרכן שההנהלה מבקשת להפסיק את המנוי שלו יכול להיאחז בסעיפי החוזה ולהישאר מנוי עד תום תקופת ההסכם? ממש לא. סעיף 13 לתקנון קובע: "החברה תהיה רשאית לסיים את חברותו של חבר ללא החזר דמי חבר במקרה של הפרת חוזרת של התקנון ו/או הוראות ההנהלה. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, תהיה החברה רשאית לסיים כל חברות מבלי לנמק החלטתה, וזאת בכפוף להחזר החלק הבלתי מנוצל של המנוי השוטף".

בסעיפים האלו אין משום הפתעה. הם קיימים ברוב התקנונים של מכוני הכושר. אלא שלפני כמה חודשים פסק בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, כי אלה סעיפים מקפחים, ופסל סעיף כזה בתקנון של מועדון כושר בעיר, בדיוק עקב חוסר הסימטריה בין המכון לבין הצרכנים בכל האמור באפשרות הביטול.

נ' קראה על פסק הדין הזה בכתבה שפורסמה בשעתו ב-ynet, ואף ציינה זאת בפנייתה לשייפ. אך זה לא עזר. לכן, ממש בימים אלו הגישה לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה נגד שייפ, ולתביעה צירפה את הכתבה מ-ynet. אנחנו נמשיך לעקוב אחר תוצאות התביעה.

משייפ נמסר בתגובה: "רשת מועדוני שייפ משרתת נאמנה אלפי לקוחות מרוצים מהצפון עד הדרום בישראל ובחו"ל, ובעלת מוניטין רב, ואין היא מתכוונת להתדיין עם לקוחותיה דרך התקשורת".

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות