התאבדות פומבית

עצבת גדולה מילאה את לבי כשקראתי את תמלילה של השיחה שניהלו אברום בורג וארי שביט ב"הארץ". דומה היה בעיניי כי לנגדי ולנגד כל ישראל מתאבד אדם שהיה יקיר ביתנו ועירנו וארצנו, בפומבי גדול, ואין עוצר. "יש פה חברת גרדומים", מטיח אברום מעל דפי העיתון העורך לו גרדום. הוא רצה והעיתון רצה. אפשר להבין. בורג הוא יותר מטרגדיה אישית. הוא טרגדיה הקרובה לשיעור שיברו של דור, והדור רשאי לדעת, צריך אפילו לדעת. אחרי הכל, כמעט מלך עלינו אברום. לולא תאונות של בוכהלטריה כושלת של קולות וספירתן, יכול היה להיות לא רק יו"ר הסוכנות היהודית, ולא רק יו"ר הכנסת. הוא רצה יותר: יו"ר "העבודה", ראש ממשלת ישראל.

היתה לו התחלה מעוררת השתאות. בורג הצעיר נחזה כהבטחה הססגונית ביותר של הציונות הערכית, המדלגת על העקוב של מורשות כובלות אל הררי הגבהים מהם נצפים הארץ והעם כולו. הוא המריא בכנף רוחה של הרטוריקה מעל האפרוריות והבנאליה של השתייכות שבטית, ודומה היה כי הרהוט במנהיגיה הצעירים של ישראל, יהיה לבטח גם הטוב בדובריה. והינה איננו. הינה הוא שרוע מדוקר בחרבות פיפיות פיו, הוא על עמודיו של עיתון שעושה מהסתלקותו דרמה שאולי שוב איננה יכולה לעניין איש יותר מאשר יום אחד של כעס וחרמות, או שבוע צדקנות מתוקשרת על מה שמותר אולי לכל אדם, ואסור עליו על אברום. הוא איננו, וכבר נגזר עליו שישכח מלב ולא ייזכר אלא כמשל.

פוזה של עומק 

תחושת הכאב היא גדולה גם מפני שההתאבדות המטפורית הזאת היא מיותרת ומופרכת. יש לאברום עין רואה. היא חושפת נגעים, היא קורעת מסווה מעל התחסדויות, והיא מצלמת בעדשות חדות קטעי מראות שאי אפשר להתגאות בהן. אולם הפסיפס של המצוקות והכאבים האלה שאינם רק שלו, אינם מצטרפים לאמירה קוהרנטית. אמת, כפי שאברום טוען: "קיום הגולה הוא מראשית קיומנו"; אמת כי הציונות שללה את הגולה ושללה עימה את אשר יצרה. אולם מה לאמת זו, ולהפלגה המנותקת מכל מציאות כי "כפי שהיה משהו מדהים ביהדות גרמניה, גם באמריקה יצרו פוטנציאל למשהו מדהים. יצרו מצב בו הגוי יכול להיות אבא שלי ואמא שלי ובן שלי ושותף שלי. הגוי שם לא עוין אלא מחבק. וכתוצאה מכך נוצרה חוויה של שילוב, של ייחוד. אלה דברים שחסרים לי פה. פה הגוי הוא כפי שהיה בגטו, לעומתי ועוין".

על ניתוח מפוקפק כזה עוזב יו"ר התנועה הציונית את הציונות כולה? על ערפול כזה של אבחנה ושל מושגים אומרים בשחור-לבן זועם וחד-ממדי, כי הקיץ הקץ על ישראל, ורק היא אינה יודעת? נפרדים מעל העם הבוחר בציון של היום ובירושלים של נצח, בגלל טעמה המתקתק של עוד פרובוקציה? לא חבל כך לבזבז את החיים ולהותיר אותם שפוכים ברחובותינו ההומים אנשים ונשים וילדים נושאי דרכונים ישראלים, שיש להם בלי עין הרע מאבקים קשים, אך לא קשים מנשוא (כפי שמתברר כבר שנים הרבה), על מימוש החרות היהודית בישראל הריבונית? חבל. חבל לשלם מחיר גבוה כל כך על מה שבסופו של דבר, דומה באורח מטריד לפוזה המתחזה כעמקנית וכנבואית.

בורג עושה את הארץ למדמנה, מביט במימיה כבראי, ורואה בה רק את עצמו. רק את מה שהולם את אכזבותיו. רק את מה שמעורר את ייסוריו. האיש הזה שהדביק אותנו בתקוותיו, מהלך עלינו את אימת אובדן תקוותו. מתי היינו מגלים, לו מלך עלינו, שהוא אינו נושא אלא ייאוש?

צדק פואטי לסיום 

האינסטינקטים הבסיסיים של אנשים שאינם אוהבים כוכבים שמכבים את אש אורם על עור בשר זולתם, נענו מיד על ידי ראשי עם, שהזדרזו להודיע כי ירדפו את בורג עד לקיברו בחלקת גדולי האומה, לו אך יעז מישהו להביאו שם למנוחת עולמים. צריך היה לצפות לכך.

קולות אלה תמיד באים. הם בלתי נמנעים כברקים וכשברי רעמים בימי המטר. הם לא מעוררים התפעלות, אבל יש בהם צדק פואטי. בורג של תמול שלשום היה מיטיב להיפרע מאדם כמו בורג של היום יותר מכל מחרפיו ומוקיעיו. אני את כאבי נפרע ממנו. אולי למרות שהלך אל אשר שם הגיע, נותרה בו, באברום, סגולה להתמלא בייסורים מול מי שהוא ציער אותו, יותר מאשר מול מי שהוא עורר את זעמו. אולי.

הטור המלא התפרסם במוסף הצופה החדש