שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על ראש הגבעה
    מיכל בן ארי שבה למחוזות ילדותה ויצאה לסיור שמשלב סליקים עתיקים, בתי קפה אופנתיים, פינות התבגרות "אינטימיות" ומכתש לתפארת. אם חשבתם שגבעתיים היא עיר לויין של תל אביב, תחשבו שוב
    לפני שבועות מספר דיווחה לי אמי בהתלהבות שלאחרונה נפתח שביל ראשונים "חדש" בגבעתיים, והוסיפה בטון משדל "אולי תכתבי על זה משהו?"

     

    גילוי נאות: נולדתי וגדלתי בגבעתיים, בתקופה שהייתה עדיין קטנה וסוציאליסטית. רבי-קומות היו מראה נדיר ובמקום שכונת המגדלים המנוכרת ברחובות רבין ובן-צבי השתרע "שטח תשע" - מרחב גדול ששימש אותנו לא"ש לילה, שיעורי התעמלות, חגיגות ט"ו בשבט, ימי עצמאות ול"ג בעומר כמובן. במרכז השטח עמדו בונקרים מבטון, אשר בשנות השישים, כך מספרת האגדה, הסתתר בהם רוצח מסוכן. אשר על כן, זכרונות ילדותי אינם מתובלים בריחות פרדסים ורגליים יחפות בשדות, אלא דווקא בניחוחות אורבניים ועשן האוטובוסים.

     

    גבעתיים, עם כל הכבוד לעיר ילדותי, היא בסך הכל פיקציה, לווין שינה של תל אביב. בנערותי היו קווי האוטובוסים לתל אביב העורקים שחיברו אותנו ללב הפועם. קו 55 מגיע עד הבית, קו 63 מעורר זכרונות מפחידים הכוללים הליכה מהירה ברחוב ויצמן מהתחנה לאורך החומה המאיימת של בית הקברות, וקו 31 נוסע אל הים.


    שכונות בורוכוב. ירוקת עד (צילומים: מיכל בן ארי)

     

    ובכל זאת, הרמתי את הכפפה שזרקה לי אמי, והחלטתי לקחת אתכם לסיור בשלושת הגבעות המרכיבות האת העיר (שעל שמן היא קרויה), סיור המקפל בתוכו גם את ההיסטוריה של תנועת הפועלים וארגון ההגנה.

     

    גבעת בורוכוב

    בורוכוב היא השכונה הראשונה בגבעתיים. נוסדה ב-2 באפריל 1922 ול-21 בתיה צורה זהה וגג רעפים אדום. היא הייתה שכונת הפועלים הראשונה בארץ ופעלה במשך שנים רבות במתכונת שיתופית - מעין קיבוץ עירוני. בשכונה פעלו כמה מוסדות ייחודיים, בהם משק פועלות, שמטרתו להכשיר את החלוצות בעבודות השדה, והחנות הקואופרטיבית הראשונה בארץ ישראל, שנקראה "צרכניה", ולימים היוותה את הבסיס לרשת הקו-אופ.

     

    את הסיור אני מתחילה ברחוב בורוכוב, הירוק כל ימות השנה. עיריית גבעתיים בשיתוף עם עמותת ותיקי שכונת בורוכוב יצרו מסלול "בעקבות ראשונים", שכולל בין היתר שלטי רחוב מושקעים ליד בתיה ההיסטוריים של השכונה. רעיון יפה, אך קצת פאתטי, כי במקום הבתים המקוריים אליהם מכוונים השלטים, ניצבים כיום בתי מגורים נטולי ייחוד.

     

    מהשלטים אני למדה כי בבורוכוב 8 שכנה מאפיית מייברג, "הלחם ארז" של השכונה. השמועות על הלחמים הטעימים שאפתה סבתא מייברג הגיעו למרחקים. בבורוכוב 12 פעל בית מרקחת של יצחק איזידור ממלוק, שהיה מראשוני הרוקחים בארץ ישראל והתמחה בצמחי מרפא ובהומיאופתיה. כבר אז. צריף המשפחה עדיין עומד על תילו, מחכה לשפץ, או לאיל נדל"ן. בחצר הבית ניצב עץ האיקליפטוס שעלעליו שימשו להכנת חליטות לאינהלציה. בבית מספר 14 שכן גן הילדים הראשון, בו היה עשוי הריהוט ארגזי עץ, נטול מתקנים ומשחקים.


    הצריף של ממלוק. האם ישופץ או ימכר לנדל"ניסט?

     

    אני פונה ימינה לרחוב אחדות העבודה (שם כל כך סימבולי). בית שניידרמן הוא אחד הבתים היחידים שנשתמרו בשכונה. שניידרמן היה ראש הוועד הראשון של השכונה, והבית נתרם על ידי ילדיו לעיריית גבעתיים. ב-1963 הוקם בו המכון האמנותי "בית שניידרמן" על ידי זוג האמנים הדוויג גרוסמן ורודי להיימן.

     

    מול בית שניידרמן שכן הצריף המיתולוגי של אברהם אלדמע, מורה לציור ומבכירי ה"הגנה". למבנה היה גג שטוח מוקף מעקה, בסגנון הגימנסיה העברית, ובשונה משאר הבתים בשכונה. הבית היווה אבן שואבת לכל ה"מי ומי" של תרבות הזמר, הציור והתיאטרון דאז. התקיימו בו ערבי שירה וריקודים, ואילו בחצר הוקם תיאטרון קיץ בן 900 מושבים.

     

    עוד מימיה הראשונים הייתה שכונת בורוכוב משענתו של ארגון "ההגנה" ואחד ממחסני הנשק העיקריים שלו. המפקדים אליהו גולומב, יוסף הכט ושאול אביגור, חפרו בחצר ביתו של אלדמע את הסליק הראשון של הארגון. שובך יונים, ששימש הסוואה למתקן האוורור של הסליק, נותר העדות היחידה להתרחשויות במקום. חבל שעיריית גבעתיים לא ידעה לשמר את אחד מנכסי התרבות המשמעותיים שלה, ולהקים במקום מוזיאון לתולדות גבעתיים ולפעילות ההגנה, כפי שנעשה בערים אחרות (ע"ע גדרה).

     

    מקביל לאחדות העבודה הוא רחוב קק"ל. בבית מספר 14 שכנה הצרכניה הראשונה בישראל, שנוסדה בשנת 1928 על ידי בן השכונה יוסף רוטברג בעידוד המשביר המרכזי. לכל תושב בשכונה הייתה מנייה בצרכניה והיא סיפקה את מצרכי המזון והצרכים של משקי העזר (תמורת קופונים). בהולנד למשל, מבנה כזה היה הופך למוזיאון אקטיבי, כאן הצרכנייה נהרסה מזמן.

     

    מול מיקומה הישן של הצרכנייה, בפינת הרחובות קק"ל ובורוכוב, ניצב בית ישן ומיוחד, אבל דווקא לצדו אין שלט המרמז על עברו. אולי מישהו מהקוראים יפצח את התעלומה? הבית משקיף אל גן העיגול של כיכר בורוכוב, לימים מקום מפגש ידוע לתושבי גבעתיים ("ניפגש בעיגול?"). כיום נקראת "כיכר ראשונים" - על שמם של מייסדי השכונה.

     

    אני חולפת על מספר שלטים נוספים ומגיעה היישר למכון המים של גבעתיים, שנחפרה ב-1927. בשנות השלושים שימש המקום את ארגון ההגנה, כבית מלאכה לייצור פצצות ורימונים. בשעת סכנה היו מטמינים את הרימונים ואת כלי המלאכה בסליק מיוחד ומתחזים לשרברבים. במשך השנים שימש מכון המים את מחלקת המים של העירייה, ולאחר מכן היה סדנה לתפאורות.


    רחוב כצנלסון בגבעתיים (צילום: ארז ארליכמן)

     

    בסיועו של איש העסקים דודי ויסמן, שנולד בשכונת בורוכוב ואשר אמו עבדה במכון, שופצו המבנים במקום, כמו גם הבאר והגינה שמסביב, והפכו לגלריה עירונית על שם אביו, יוסף ויסמן ז"ל. הגלריה מציגה בין היתר תערוכות של אמנים שחיו ופעלו בגבעתיים, וממנה ייצאו סיורי אמנות לאורך רחוב בורוכוב, שכוללים את הלול ההיסטורי בחצר ביתה של תמר גטר (בו נכתב המניפסט של האמנים המושגיים), בית משפחת יאיר גרבוז ועוד.

     

    מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן. גן תע"ש, רח' השומר 7 גבעתיים, פתוח- ג', ד', ו'- 11:00 עד 14:00.

     

    אקורד הסיום של הסיור בשכונת בורוכוב נמצא ב"מכתש" המפורסם שבראש הגבעה. בתחילה יועד המקום להיות גן בוטני אך ב-1 במאי 1927 נחנך במקום אמפיתיאטרון. ב-1953 נוסדה הפועל רמת גן, שהפכה את המקום לאצטדיונה הביתי – "המכתש". בילדותי היינו מגיעים לטקסים שנערכו במכתש בכל יום זיכרון ובכל ראשון במאי. אולם גם אתר זה נמצא בסכנה ועל שטחו אמור להיבנות קומפלקס מגורים מפלצתי.

     

    גבעת רמב"ם

    שכונת רמב"ם שנוסדה בשנת 1933 היתה מפעל חייו של ישראל טייבר, שרכש את שטח השכונה כדי למנוע את קנייתו על ידי הערבים. אחת מנקודות הציון של השכונה היא בריכת רמב"ם - הבריכה הציבורית הראשונה שהוקמה ביישוב העברי. בכל קיץ היו לוקחים אותנו במסגרת הקייטנות ל"גיגית של גבעתיים", כך קראנו לה.

     

    כשבגרתי, שכרתי עם חבר את דירתי הראשונה על רחוב רמב"ם המפויח והרועש. יום אחר יום הייתי מטפסת במעלה הרחוב עד למכולת שבכיכר רמב"ם. היום חולש על הכיכר קפה Y הפופולארי. יריב ויובל, הבעלים, הפכו אותו לבית קפה שכונתי המשגשג בזכות לקוחותיו הקבועים ובשל הקינוחים והמאפים שלו. חברים המבינים דבר או שניים בבשרים, ממליצים בחום על השניצל של המקום. כתובת: הצנחנים 16 גבעתיים, 03-7321463.

     

    אבל אפשר לעלות גבוה יותר, עד מגדל המים של השכונה ולהתרשם מהבתים היפים שברחובות ביאליק ואריאל שעדיין שומרים על סוד קסמם הישן - כמו למשל הבית ברחוב ביאליק מספר 6 - בית טייבר, שבניגוד לבתים הישנים של בורוכוב, עדיין לא נהרס. המבנה הוקם בשנת 1941 על ידי עטרה וישראל טייבר שבנו גם את מגדל המים הסמוך. הבית היווה מרכז חברתי ותרבותי לתושבי השכונה וכיום הוא הוא משמש את החברה להגנת הטבע. במגדל המים עצמו שכנה תחנת נוטרים, שפעלה גם כמרכז אימונים של חברי ה"הגנה".


    פעם שטח תשע. היום שכונת מגורים (צילום: דוד הכהן)

     

    גבעת קוזלובסקי

    בשנת 1933 הגיע מאיר קוזלובסקי, איש אירגון "השומר" ופעיל ב"הגנה", עם משפחתו אל גבעה רמה (85 מ` מעל פני הים) הצופה אל תל-אביב. על הגבעה הקים את ביתו ומשק חקלאי לפרנסתו. שנים רבות ניצב הבית, בודד על הגבעה, ושם גידל את ילדיו, אפרים והדסה (אימה של מירי אלוני, בת גבעתיים). כיום שוכנת על הגבעה אנטנה של חברת בזק, ובקרוב יבנה במקומה, ניחשתם נכון - בנין מגורים יוקרתי.

     

    את רום הגבעה ידעה לנצל גם האגודה הישראלית לאסטרונומיה שהקימה עליה ב-1967 מצפה כוכבים, המשמש מרכז אסטרונומיה למדענים, חובבנים ותלמידים. מצפה הכוכבים פתוח מידי יום לפעילויות שונות, כגון ערבי קהל, קבוצות מאורגנות, חוגים, עבודות מחקר, אירועי שמים מיוחדים ופעילויות שונות של האגודה הישראלית לאסטרונומיה. כתובת: רחוב גולומב פינת רחוב בראשית, גבעתיים. טל' 03-5731152.

     

    המצפה נמצא ב"גן העלייה השנייה" הוותיק ששופץ לא מכבר על ידי העיריה. את הגן אני מכירה היטב מילדותי - אימי, חובבת שקיעות מדופלמת, הייתה לוקחת אותנו במיוחד לגינה זו, שנודעה כמקום הטוב בגבעתיים לתצפית על השקיעה (לידיעת הרומנטיקנים).

     

    באזור עוד שני אתרים: "סליק- ועדי" ברח' ז'בוטינסקי 48, שנחפר במערה בחצר ביתו של ישראל ועדי. לול העופות של משפחת ועדי עמד מעל המערה ומתחתיו נחצבה ארובה. רק מעטים ידעו על קיומו של ה"סליק", שיועד לאיחסון נשק כעתודה ארצית לשעת חרום. אגב, גם לתרנגולות היה תפקיד - לרגליהן הוצמדו טבעות מגנטיות לשיבוש מכשירי גילוי מתכות שהפעילו הבריטים בעת החיפושים.

     

    האתר הנוסף הוא "מצפור שלום", על שמו של שלום קופטש (מוותיקי גבעתיים, וסבו של גיל קופטש). לפני שהוקם המצפור, היווה המקום ממנו נשקף נופה של תל אביב והים התיכון, נקודת מפגש לזוגות האוהבים של גבעתיים. בערבים עמוסים במיוחד, כשכבר לא נותר מקום לחנות ברחבת המצפור, היינו חונים בסמטה הסמוכה שסיפקה מצידה אינטימיות ונוף חינם אין כסף. מצפור שלום, רחוב המרי פינת רחוב רמה.

     

    הרחוב שחוצה את גבעת קוזלובסקי הוא רחוב המרי, שהשכונה קיבלה את שמו. אם מתפתלים בו לכיוון צפון מגיעים לרחוב שינקין, בו מתבקשת עצירת אתנחתא בקפה ויולה הוותיק. ויולה הוא כבר מוסד - "קפה הבית" - של רבים מתושבי גבעתיים, אליו הם מגיעים בנעלי בית ועיתון של בוקר. הקפה תמיד הומה אדם, למרות שלאחרונה ניכרת ירידה ברמת השירות במקום (כמעט חצי שעה עד לקיחת הזמנה) וגם מנת הבית הבריאה (יוגורט עם גרנולה ופירות) לא עברה את סף הבינוניות. לבית הקפה גם קונדיטוריה וחנות מאפים המתפקדת גם כאספרסו בר במעלה הרחוב. "קפה ויולה", שנקין 33, גבעתיים טל. 03-5714901. "ויולה פטיסרי", שנקין 49 פינת סירקין, גבעתיים טל. 03-7320223. 

     

    אפרופו שינקין, דומה שאם היה שיא גינס בעניין היה הרחוב זוכה במקום הראשון במספר המספרות למטר מרובע. לא ברור איך ולמה התקבצו ברחוב זה כל כך הרבה מספרות וסלוני יופי, המציעים עיצוב שיער, פדיקור, מניקור, פן, צבע, הדבקות ציפורניים ותוספות שיער או הסרת שיער לצמיתות. האם בנות גבעתיים מטופחות יותר מאחרות? או שאולי המספרות הללו משמשות כיסוי למשהו אחר? סליקים למשל?

     

    לצד טיפוח החן אפשר למצוא ברחוב שינקין (של גבעתיים) חנויות בגדים מעניינות וחנויות חביבות לממכר חפצי אמנות. הרחוב גולש מטה, דרך משכנה של עיריית גבעתיים, עד למפגש הבלתי נמנע עם רחוב ויצמן הסואן. שם, בצומת הרחובות, שכנה החנות המיתולוגית "בית הפופ" - ה-חנות, שסיפקה לילדי שנות ה-70 את גחמותיהם. שם אני אורזת את זכרונותי האישיים, יחד עם אלו הקולקטיבים, ועוזבת את גבעתיים בחזרה למקום מגורי הנוכחי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מגדל המים. הכי גבוה ברמב"ם
    צילום: מיכל בן ארי
    הצרכניה הראשדונה בבורוכוב
    צילום: מיכל בן ארי
    גבעת רמב"ם. בית טייבר
    צילום: מיכל בן ארי
    בורוכוב. כיכר העיגול
    צילום: מיכל בן ארי
    קפה Y. מוסד שכונתי
    צילום: מיכל בן ארי
    מומלצים