רציתי לטעום פעם אחרונה את טעם הפלירטוט

דורית, שנאלצה לא מכבר להתעמת עם העובדה שאמא שלה יוצאת עם סטודנט, שרדה את הארוחה המשפחתית, אבל לא את תסריט האימים של הרווקה עם הצלוליטיס - היא והחבר שלה אייל החליטו סוף סוף להתחתן.

אייל ואני, בתנופת מרץ יוצאת דופן, התחלנו בסידורי חתונה אמיתיים. היה בזה משהו מרגש, ללכת לכל מיני חתונות של אנשים שאנחנו לא מכירים כדי לטעום את הקייטרינג, מלווים באמא, בשחר, קרן ודנה, ללכת מדיג'יי לדיג'יי ולבחור אחד חתיך העונה לשם הבלתי ייאמן יצחק שמיר, לבחור בסוף גן אירועים שנסגר מלמעלה למקרה של גשם ולקבוע תאריך. הצלם הראשי יהיה אחי דנדי כמובן.

הודעתי בעבודה על תאריך החתונה, בחדר של דני ורותם.

כשאני, קרן ודנה למדנו פרסום, חשבנו שזה יהיה אחרת. כל מיני רומנים שנונים ונוטפי קריירה על עולם הפרסום נתנו לנו את ההרגשה שהנה, מצאנו מה לעשות בבדל כישורינו. קופירייטינג. אולי סוף סוף נהיה גדולות מהחיים, נהיה מוכשרות ומפורסמות, נרוויח טונות של כסף ונלך לפוצץ אותו על בגדים. בינתיים, אני פוטרתי משני משרדי פרסום בשל "התנהגות וגישה לא מקובלים" עד שמצאתי את המשרד הזה, שגם בו השתעממתי. דנה כבר מזמן התייאשה מלעבוד בתחום ופתחה בקריירה מפוארת של מזכירה-מבולבלת-לתקופות-קצרות. קרן הפסיקה במזל טוב למלצר והתחילה לעבוד במשרד שידוכים. אנחנו, שתמיד היינו בולטות, שנונות ונהדרות, ותמיד גררנו אחרינו איזה אבק כוכבים, לא הצלחנו, שנה ומשהו לפני גיל 30, להתרומם מעבר לקטע הממוצע. בקיצור, לא שיחקנו אותה.

לשמע הבשורה על חתונתי הממשמשת ובאה אמר דני הרווק הנצחי, "הנה עוד אחת נקברת", ורותם שאל אם אני עושה את דווקא כדי להיות יוצאת דופן במשרד של רווקים. הרגשתי ששרון עושָה לי פרצופים, אז אמרתי לה: "שרון, אני באמת מצטערת שלא מצאת חתן, אבל אל תהיי מגעילה איתי בגלל זה".

בניגוד לאזהרות, לא היה בינינו מתח של לפני חתונה

הסידורים הלא נגמרים של החתונה קירבו אותי ואת אייל. בניגוד למה שכולם הזהירו אותנו, לא היה בינינו מתח של לפני חתונה, לא רבנו על מה נגיש בחתונה ואיזה שירים נשמיע. היינו מסונכרנים לגמרי.

הכי שוות היו השעות שיצאתי באמצע העבודה, ואפילו עינת לא העזה לומר לי אף מילה. עינת היתה העוזרת האישית של שלושת השותפים, אבל בעיקר של גבי. היה לה שיער דליל במיוחד ולחיים עגולות ושמוטות, כמו אצל כלבי בולדוג. התחביב שלי היה לעבור לידה ולשגר אליה נביחה חרישית, כשהיא מזעיפה את פניה בבולדוגיות מודגשת, ודלית המזכירה בולעת את המסטיק מרוב צחוק. אין מה להגיד, הייתי מאושרת, אבל עייפה. משום מה כל הזמן נרדמתי. עייפות אפלה כזו, משונה. יום אחד, אחרי כל הטרטורים של מדידות ושיחות עם אמא, מצאתי את עצמי נרדמת במשרד.

"דורית, תתעוררי!"

תומי, עוזרת תקציבאית גוזלית, רכנה מעליי עם דפים. הבטתי בה בסקרנות. היא דיברה כאילו אנחנו כבר שעה משוחחות בינינו על הא ודא, מה שהעלה בי מחשבת אימים: הייתכן שאיש אינו שם להבדל שחל בי כשאני ישנה? יכול להיות שגם בשעה שאני ערה הפה שלי פתוח, זרם דקיק של רוק גולש ממנו, ונחרה עדינה נפלטת לה?

"...זהו, אז בקיצור, צריך לעשות קמפיין חדש לגרבוני דנוור".

הייתי מדוכדכת בלי לדעת בכלל למה, ובחוץ נשבה רוח כל כך נעימה של לפנות ערב. אמרתי לתומי שאני חייבת לעוף ל"ענייני החתונה שלי", טסתי הביתה ולקחתי את נינה לגינה הציבורית. התיישבתי וניסיתי לדמיין איך איראה מתחת לחופה, ואם אני אהיה נורא שיכורה, או נורא נורא שיכורה.

הוא נראה בדיוק כמו שאני אוהבת. אינדיאני מוטרף

בחור חתיך בטרנינג התיישב בכבדות על הספסל שלי, שיחרר את הקוקר ספנייל מהרצועה, העביר עליי מבט סתמי, שלף חפיסת מרלבורו לייט, הדליק אחת ונדנד את הרגל. היה לו עור שחום חלק, שיער שחור חלק ופרוע, עיניים ירוקות ומלוכסנות ושפתיים מעוצבות. בקיצור, הוא נראה בדיוק כמו שאני אוהבת. אינדיאני מוטרף.

הייתי חייבת לדבר עם הפרא אדם המטריף הזה. הרגשתי צורך, דחף פרוע, להיות הילדה הרעה שהפסקתי להיות לפני חמש שנים, שאולי מעולם לא הייתי, לטעום פעם אחרונה את טעם הפלירטוט.

"אפשר אולי לקבל סיגריה?"

הבחור לא הראה ששמע אותי, אבל הוציא סיגריה ומסר לי, לא מביט בי כמעט.

"תודה", אמרתי, "אם תהיה לי גם אש אני בכלל אוכל לעשן".

הבחור סובב אליי את הראש באיטיות. היו לו ריסים מדהימים, שחורים וארוכים כמו של אשה, ומבט מוזר, מעורפל, ירוק חיוור. "מה?" שאל בחצי טון של לאות ותמהון ממני, כאילו אין לו יותר כוח אליי. 

"אש? אם אפשר?" הצבעתי על המצית, מבוישת. שרון סטון בפאב פנויים פנויות זנותי, שמלת מחשוף אדומה לוהטת, מתכופפת לעבר גבר מסתורי שידליק לה את הסיגריה, ציציה נחשפים יחד עם מבט זוויתי זנותי. 

ישבנו, פרופיל ליד פרופיל, מוציאים עשן. נינה ניגשה אליו, רחרחה אותו ופנתה לשחק עם הכלב שלו.

"אל תכעסי", אמר, "אבל אני ממש לא במצב רוח לדבר".

הסמקתי, אחרי זה החוורתי, ואחרי זה רציתי ללכת. פעם ראשונה בחיים שלי, טוב - פעם ראשונה מזה חמש שנים - שאני מפלרטטת עם מישהו מאחורי הגב של אייל, ולא הולך לי! שמעתי בראש את דנה, "זה כי את כבר בת 28".  

זין על כולם, אמרתי לעצמי ושרקתי לנינה שתבוא. ממילא אני לא אראה אותו יותר בחיים.

• ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.