שמלת טלאים ותלאות

זעקה גדולה של כאב נשמעה בסוף השבוע האחרון בדרך ייחודית מגרונן של נשים שהיו, או עדיין, כלואות במשך שנים במסגרת נישואים, ללא יכולת להשתחרר: ביום שישי האחרון התקיימה תצוגת אופנה בהשראת סיפורן של נשים עגונות ומסורבות גט – פרויקט של העמותה לאמנות בקהילה, בשיתוף עם קואליציית "עיקר" למען עגונות ומסורבות הגט. על המסלול הציגו דוגמניות וידוענים שמלות מעשה ידי מעצבים שעבדו בהשראת סיפוריהן האישיים של מסורבת גט.

כך למשל, השמלה של דניאלה (שם בדוי) - אותה ייצגתי בעבר - היתה קרועה לגזרים, כסמל לחייה שנקרעו. שמלה אחרת היתה מעוצבת כשמלת כלה עם הינומה אטומה, שכיסתה לגמרי את פניה של הדוגמנית. באמצע ההליכה על המסלול, הפתיעה הדוגמנית כשקרעה מעל פניה את ההינומה, וזרקה אותה לצדדים בנחישות.

הרי את מסורבת. מעיין קרת בשמלה של אירה גולדמן ל"קום איל פו" (צילומים: יריב פיין, סטיילינג: דורין אטיאס, איפור: איל מקיאג', שיער: אבי פדידה)

היתה דוגמנית שידיה היו קשורות לשרוולים ללא יכולת להניע אותן, ודוגמנית שלבשה ז'קט שחור גברי, שעטף את השמלה והגביל את תנועות הידיים שלה. היתה שמלה עם ציור של פנים זועקות, והיתה שמלה בהשראת הרעיון של אשה חנוטה, חנוקה ומכווצת. שמלה נוספת, ומרגשת במיוחד, עוצבה עם שובל ארוך של טלאים כהים, בהשראת סיפורה של אשה ששנים רבות סחבה על גבה את המשפחה והילדים לבד. היה הרבה שחור ולבן - כמסמלים חושך ואור, הרבה אדום - כסמל של חום, כעס ואולי דם, וגם פרפרים - כסמל של תקווה וחופש.

על השולחנות מסביב היו אגרטלי פרחים עם "קישוט" של שלשלאות, וסביבם פוזרו מסמרים. צמידים, שעוצבו בהשראת הסיפורים הקשים, נחטפו ונמכרו כמו לחמניות טריות. גם אני קניתי.

שחור מכסה לבן. אלונה קמחי בשמלה של ששון קדם  

אהבתי את כל השמלות, מחאתי כפיים לרובן, וגל חום עבר עליי כשראיתי את החיבוקים בין הדוגמניות לבין הנשים מסורבות הגט. היתה העצמה גדולה של נשים – עצם האירוע, והפרסום שהוא קיבל - השמלות המדהימות שהחצינו והעלו על פני השטח את הכאב ואת הכעס של הנשים, והעיתונאים והמצלמות שתקתקו ברקע.

השמלה שלי

אבל השמלה שלי לא הוצגה. השמלה שלי לא היתה כי הסיפור שלי קצת שונה מסיפורן של מסורבות הגט. השמלה שלי, ושל נשים רבות הפועלות בתחום, היא שמלה של אשה שמאושרת בחיי המשפחה שלה ויש לה הכל, אבל היא מרכינה ראש ממבוכה על המצב של נשים בבית הדין הרבני. השמלה שלי היא של אשה המתביישת בכך שנגרמת מצוקה לנשים בשם הדת, ומתקשה להבין מדוע פוסקי ההלכה אינם מוצאים דרך לפתור את הבעיות של נשים.

חרם. אוולין הגואל בשמלה של דורין פרנקפורט 

בשמלה שלי יש אכזבה מכך שנשים מושתקות בשיח הדתי ועל כך שהפטריארכאליות חוגגת בממסד הדתי, ועדיין ולא מראה סימני חולשה. בשמלה שלי יש תהייה תיאולוגית על כך שפוסקי ההלכה יודעים לפתור בעיות של שמיטה וחמץ בפסח, אבל אינם יודעים מה לעשות כשבעל אכזר ונקמן אומר "לא אתן גט". בשמלה שלי יש תודעה והבנה שהכאב והמצוקה הללו הם מיותרים ועושים עוול לא רק לנשים אלא ליהדות.

המעצבת של השמלה שלי בוודאי היתה משתמשת בבד שחור ומסובבת אותו סביב הפה של הדוגמנית כאות להשתקתה ולהדרתה מן השיח ההלכתי. "אני חושבת", לחשה חברה על אוזני באמצע התצוגה של השמלות, "שמה שקורה בבית הדין זה ממש חילול ה'".

ואולי שמלת הטלאים שתוצג בשבועות הקרובים בכיכר רבין, שעוצבה גם היא בהשראת סיפורן של מסורבות, היא השמלה שלי. אולי היא השמלה של הדוגמנית שדיגמנה את השמלה שלי והשתחררה מן ההשתקה, האכזבה והבושה. אולי זאת השמלה של הדוגמנית שזרקה מעליה כל דבר כובל והרימה את הראש המורכן שלה, שפותחת את פיה ומשמיעה קולה. אולי זאת השמלה שמכריזה לעיני כל: אנחנו, הנשים, כאן. אנחנו כוח.

אנחנו לא נשתוק ולא נסכים להיות קורבן. אנחנו נאבק עד אשר נעשה את השינוי. לא רק שינוי חברתי – להוקיע את סרבני הגט, אלא שינוי בעולם הדתי. אני אהיה בכיכר רבין לראות את השמלה שלי מורמת. 

• לכל הטורים של רבקה לוביץ'
  

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים ", טל': 02-5664390