לשמחתי היא לא קראה לי "כפרה" (אילנית - 1)
בגיל 18 אילנית התגייסה, המדים עברו הצרה משמעותית עד שבקושי נסגרו עליה. אחרי שהשתחררה מצאה עבודה בחנות נעליים באלנבי, ושם הכרתי אותה. באזורים הצפונבונים בהם העברתי את רוב שנות ההתבגרות שלי קוראים להן "פריחות"
אילנית נולדה באחת השכונות היותר דרומיות של תל-אביב. בכיתה א' כבר היה לה לק אדום על הציפורניים. בכיתה ו' היתה לה גופיה צמודה שהבליטה כל מה שעוד לא היה לה, והיא השתמשה בליפסטיק. בגיל 15 היתה נוסעת עם החבר'ה במכוניות עם אורות קטנים ומנצנצים, לבלות במועדונים עם מוזיקה רועשת, וחוזרת הביתה לפנות בוקר.
בגיל 18 אילנית התגייסה, והמדים עברו הצרה משמעותית עד שבקושי נסגרו עליה. אחרי שהשתחררה מצאה עבודה בחנות נעליים באלנבי, שם הכרתי אותה.
באזורים הצפונבונים בהם העברתי את רוב שנות ההתבגרות שלי קוראים להן "פריחות". אתה צוחק מהן, מזלזל בהן, ואם אתה בחורה אתה עושה הכל הפוך מהן. וכמה שאתה עושה את זה יותר בקול רם, אתה יותר משלנו. האמת, גם התעלמות רועמת עובדת, אבל אז לא כולם יודעים שאתה ממש צפוני.
אני, לעומת זאת, אוהב צבע. אני אוהב חולצות צבועות בבוהק שמש, אוהב מכנסיים צמודים שאפשר לחשוב שהם חלק מהעור, אוהב נעליים גבוהות עקב ואוהב בטן חשופה ושטוחה. ואם היא שחומה – אני אוהב עוד יותר. ושלא יהיו אי הבנות, גם זו גזענות. רק שבמקרה של אזור מגורי המיוחס, עאלק, אסור לך להראות את זה. שטוף את זה לכיור. כמו קרום של חלב.
פינת הנוסטלגיה הקטנה:
פעם היו מחלקים בארץ חלב עד לפתח הבית. היה גם מקצוע שנקרא "חלבן". בכל אופן, בקבוק הזכוכית היה צר למעלה, ואם הכל הלך למישרין, השכבה העליונה של הנוזל החלבי הפכה לקרום צהבהב בן מילימטר עד חמישה מ"מ או יותר, בהתאם למזג האוויר והזמן שהבקבוק חיכה שנכניס אותו למקרר. אחרי שלחצנו את הכיסוי, שהיה עשוי ממין נייר מתכתי, היינו עושים אחד משני דברים:
1. מוציאים עם הידית של הכפית את הקרום המגעיל, מסתכלים הצידה כדי לא להסתכל על זה אפילו ומשליכים לכיור בתוספת הערה "איכס" ושוטפים מיד, כדי שלא יהיו עקבות.
2. רבים עם מי שדומה לכם בקטע הזה, מי יזכה במעדן המלכים. ואם אתם באמת מאלו שאהבו את הקרום, אז כשהייתם נתקלים במישהו שעונה על האפשרות הראשונה הייתם שותקים בקשר לנושא, או מסכימים איתו שזה מגעיל.
בשביל חברי המחנה השני, אגב, הבריטים בונים ומייצרים קרם דוונשייר, צנצנת שמכילה את אותו קרום שהקבוצה הראשונה שטפה מהעולם. יאאאאמי! אין כזה דבר תה של אחה"צ בלי עוגיות תה עם הקרם הזה וריבת תות שדה. תשאלו את צ'ארלס.
דניאל התחנן שלא אבוא בנעלי התעמלות לחתונה שלו
בכל אופן, חיפשתי נעליים. דניאל התחנן שלא אבוא בנעלי התעמלות לחתונה שלו. אילנית שאלה אם אפשר לעזור לי. היא הביאה לי כמה זוגות, ולשמחתי לא קראה לי "כפרה". היא גם לא לעסה מסטיק. אבל היא היתה מספיק צבעונית כדי שאמדוד את כל הזוגות שהיו בחנות. אחר כך היא שאלה בשביל מה הנעליים, להליכה או לעבודה. שאלתי מה ההבדל, והיא אמרה שהיא לא באמת יודעת, אבל ככה לימדו אותה לשאול, וצחקה. אמרתי שנניח שהעבודה שלי זה ללכת, והיא שוב צחקה ואמרה "לא, באמת, למה הנעליים?"
"לחתונה של חבר, רוצה לבוא?" שאלתי.
היא שוב צחקה. אמרתי "יהיה אוכל". היא אמרה שאולי עדיף שאתרכז בנעליים, אז שאלתי אותה איזה זוג מוצא חן בעיניה. היא אמרה איזה, וביקשתי שתארוז אותן. כששילמתי, היא ניסתה לשכנע אותי לקנות גם תרסיס להגנה מהגשם, גרביים במבצע ועוד על מיני דברים שלא הייתי צריך, ושאלתי אם גם את זה מלמדים אותה. היא אמרה שעל זה היא מקבלת בונוס. שוב אמרתי "לא תודה", והיא אמרה שאם אתחרט, היא שם. צחקתי והלכתי.
בערב, מול הטלוויזיה, לבד, חשבתי עליה. השקית עם הנעליים עדיין היתה על שולחן האוכל בכניסה. אני מסתכל על המסך ועל השקית. דניאל מצלצל. "תגיד", הוא אומר, "אתה יודע שלא עשינו שום דבר לסיום הרווקות שלי?"
"30 שנה עשינו דברים לסיום הרווקות שלך ועכשיו, לילה לפני, אתה נזכר?" שאלתי.
הוא אמר שכולם מסביבו בלחץ, נורית אצל ההורים בחיפה, והוא כבר הספיק לצעוק על אמא שלו, לריב עם אבא שלו, והוא חייב לצאת.
אמרתי לו שלא יפה שהוא משאיר אותי לבד ברווקותי
נסעתי לקחת אותו וישבנו ביפו על החוף, עם בירות, וסיכמנו את הפרק הראשון שלו. ואחרי שגמרנו לסכם אמרתי לו שלא יפה שהוא משאיר אותי לבד ברווקותי. הוא אמר שאמצא מישהי. "לא יודע", אמרתי. "נראה שאף אחת לא אוהבת את האפטרשייב שלי יותר משבוע". הוא שאל עם מי אני בא מחר. אמרתי לו "לבד. יהיו כוסיות?". הוא צחק, "רק אלו שאתה מכיר".
"דווקא הכרתי מישהי היום", אמרתי לו. "בחנות נעליים". ומיד הצטערתי שהתחלתי עם זה.
"נו?" שאל. "אז מה איתה?"
"כלום", אמרתי. "סתם, מוכרת בחנות. חמודה". הוא נתן לי מכה עם בקבוק הבירה בצוואר. "נו דבר, לא סתם אמרת שהכרת מישהי היום. היא פריחה?"
שתקתי. "האמת", אמרתי, "היא ממש כוסית. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי מחר".
"בוא ניסע להזמין אותה יחד ונראה לה שאתה רציני", אמר דניאל, שכבר היה שתוי למדי.
"תגיד", שאלתי, "שמת לב למה שסיפרתי לך? אני לא מכיר אותה. לא יודע אפילו איך קוראים לה, וחוץ מזה הייתי עוד אחד מ-50 איש שעברו בחנות ההיא היום".
כשהורדתי אותו בבית הוא אמר "בלי המוכרת- נעליים שלך אל תבוא מחר".
"אז נתראה אחרי הירח דבש", אמרתי ונסעתי.
במיטה המשכתי לחשוב עליה. וגם בבוקר בעבודה. יצאתי מוקדם כדי שיהיה מספיק זמן להתכונן, מה גם שהייתי אמור להגיע בין הראשונים. אבל במקום לנסוע הביתה הגעתי לחנות הנעליים. ניגשה מוכרת ושאלה אם היא יכולה לעזור לי. הצבעתי על אילנית, שהיתה עסוקה. היא אמרה "היא תכף תתפנה. אילנית, מישהו מחכה לך".
רק אז התברר לי שקוראים לה אילנית. היא הסתכלה עלי, והייתי יכול להישבע שהיא נראתה שמחה כשראתה אותי. "אהלן", אמרה כאילו אנחנו חברים ותיקים. "שכחת משהו?"
"כן, גרביים במבצע", אמרתי, והיא צחקה. "סתם, באתי לבקר אותך".
"חשבתי שיש לך חתונה היום" (היא זוכרת, אמרתי לעצמי).
"כן, אבל החבר שלי אמר לי לא לבוא לבד, ואין לי עם מי ללכת" (תשובה מטומטמת, נזפתי בעצמי).
"אז מה תעשה?" שאלה.
"אני אלך לסרט במקום".
"באמת?" היא שאלה, ואז תפסתי אומץ: "לא יודע, בא לך ללכת לחתונה?"
"אתה צוחק? אני לא מכירה אף אחד", היא אמרה, ואני אמרתי שזה הרבה יותר עדיף. כשראיתי שהיא מהססת לחצתי ואמרתי "בואי, יהיו קטעים".
לקריאת ההמשך
