משחקי השליטה של המדינה
אולמרט הצהיר בשארם שישראל 'לא רוצה לשלוט בפלסטינים'. המציאות בשטח מוכיחה אחרת
ושוב, בפעם המי יודע כמה בעשור וחצי האחרון, מדינאי ישראלי בכיר מצהיר קבל עם ועדה כי ישראל אינה מעוניינת להמשיך ולשלוט בפלסטינים. הפעם היה זה ראש הממשלה אולמרט, שהכריז ביום שני, עם סיומה של ועידת הפסגה בשארם, כי "לישראל אין כל כוונה להכתיב את אורח החיים ברשות". לא נעים אומנם להשבית שמחות נדירות מסוגן של ועידות פסגה מרובעות בהן מופרחות אמירות כה נאצלות, אלא שהעובדות הפשוטות (שלמרבה הצער כה מעט אנשים בישראל טורחים לברר לאשורן), אינן בדיוק עולות בקנה אחד עם אמירות שכאלה.
הבעיה של אולמרט, או בעצם של כולנו, היא כי במציאות לא ניתן לעבוד על כולם כל הזמן. ודאי לא על הפלסטינים, הממשיכים לראות מדי יום כיצד עוד ועוד אדמות נגזלות ונכבשות תחת גלגלי מכונת ההתנחלות והסיפוח שלא שוקטת ולו ליום אחד. במקום אחד תופסים קרקעות עבור בניית הגדר ש"רק" 80 אחוזים ממנה נבנית ממזרח לקו הירוק, כלומר בשטח הגדה המערבית, ובמקום שני זה לטובת הרחבתה של "התנחלות קונסנזוס" כזו או אחרת. ובמקביל, בלב הגדה, נוטעים מתנחלים חובבי חקלאות אורגנית כרמי יין על אדמות אשר עד לא מכבר עובדו על-ידי פלאחים פלסטינים, ונסלל עוד כביש עוקף שנבנה על קרקעות שהופקעו באישור בג"צ "לתועלת הציבור". הלא בגדה המערבית הכל תמיד נעשה לתועלת 'הציבור' - הציבור הישראלי (המונה בסך הכל 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה בגדה).
על-מנת לכייל את מד הציפיות הלאומי מפגישת הפסגה בשארם א-שיח וההצהרות החגיגיות שבאו מיד לאחריה, כדאי שיום אחד אנו הישראלים נבהיר לעצמנו בין שאר המושגים בהם אנו משתמשים באורח שגרתי על-מנת לתאר את מציאות חיינו גם את המושג "קונסנזוס". במילון אבן שושן מפורש המושג כך: 'הסכמה כללית', 'תמימות דעים' או 'עמדה אחידה'. בין מי ומי צריך אם כן לשרור קונצנזוס בענייני ההתנחלויות? האם מדובר בקונסנזוס בין מפלגת העבודה וקדימה? או שמא בקונסנזוס שבין הימין המתנחל ובין כל מי שטרם הספיק להישבע אמונים לרעיון ארץ ישראל השלמה?
על מה אנחנו רבים?
לאחר 40 שנה ומי יודע כמה עשרות אלפי הרוגים ופגועים בשני הצדדים, הגיע הזמן שהשיח הפוליטי המתנהל בתוך החברה הישראלית באשר לעתיד הגדה המערבית ואוכלוסייתה הפלסטינית, ישקף את העובדה כי הסכסוך המרכזי אינו מתנהל בציר שבין הימין המתנחל ההזוי ובין שאר החברה הישראלית, וגם לא בציר שבין ממשלת ישראל והממשל האמריקני, אתו כל ראש ממשלה טורח להיות כה מתואם. הסכסוך בארץ זו הוא בין ישראלים רובם בני, נכדי וניני מהגרים ובין הפלסטינים שהם ילידיה של הארץ הזו. מוקד הסכסוך מצוי בשאלת הלגיטימיות של קיומם הקולקטיבי של שתי קבוצות אלו.
נכון הוא כי בשני העמים ישנן קבוצות בעלות משקל ציבורי משמעותי השוללות את לגיטימיות קיומה של הקבוצה השנייה, אך מפעל ההתנחלויות על כל צורותיו ושלל נגזרותיו ה'קונסנזואליות', ו'הלא קונסנזואליות', הנו תרומתה הממלכתית בת 40 השנה של מדינת ישראל להסלמה בדה-לגיטימציה ההדדית.
הפער הבלתי-סביר שבין הצהרותיהם של פוליטיקאים ישראליים בעשור וחצי האחרון מאז אוסלו, ובין מעשיהם של אותם פוליטיקאים בדיוק, אשר רוב הישראלים מבכרים שלא לדעת עליהם כמעט דבר ואלו הפלסטינים גם לו היו רוצים אינם יכולים לברוח מהשפעותיהם, הוא התווך שממשיך וימשיך להזין ולהסלים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
דרור אטקס מרכז את פרויקט מעקב התנחלויות בתנועת 'שלום עכשיו'
מומלצים
