עסקת קצב - אונס נוסף

קמתי בבוקר וחטפתי את סטירת עסקת הטיעון בפרצוף. סליחה, מה הולך פה? איך ייתכן שהאשמות כל כך כבדות מסתיימות בהתקפלות זנב שכזו? היו או לא היו 11 נשים שהתלוננו שהנשיא לשעבר קצב אנס, הטריד, אמלל ואיים? מה צריך להבין עכשיו - שכולן שיקרו? שלא היו דברים מעולם?

אני זוכרת גם אותו, עומד מול האומה, שולח אצבע מאשימה לתקשורת, למשטרה, ליועץ המשפטי לממשלה. טוען שוב ושוב שהוא חף, חף, חף מכל שמץ אשמה. כלום, כלום הוא לא עשה. לא היה מעולם מגע ולא דמוי מגע. ולרגע השתכנעתי, ולתומי חשבתי, שאדם כל כך נקי, איש כל כך ישר, שלא חטא במאום, ישמח שיהיה משפט, ירצה שתוכח חפותו וינוקה שמו. ואם אמנם כך, איך ייתכן שהוא מסכים להודות שהוא עשה מעשים מגונים שלא בהסכמה וגם בהטרדה מינית וחוץ מזה בהטיית עד? למה בעצם שקצב יסכים להודות בעבירות כל כך חמורות?

אני מנסה לדמיין איך התבצעה עסקת הטיעון: עומדים עורכי הדין המלומדים ומציעים הצעות: "טוב, בסדר, אם נסכים להודות בהטרדה מינית אז על מה יוותרו לו?". "נוריד את האונס", מציע היועץ המשפטי המכובד, "אבל אם אנחנו מוחקים את האונס, ברור שאתם צריכים להסכים לעוד משהו". "ברור, בסדר, תמורת מחיקת האונס בואו נשאיר את המעשים המגונים, למה לא?". והיכן היו המתלוננות עצמן כשנשמעו הטיעונים לכאן או לכאן? מי שמע את קולן כשנמחק הסעיף שמדבר על אונס?

מזוז עשה טעות. הוא שגה בגדול. גם אם נניח שהמשטרה לא עשתה את עבודתה כמו שצריך, וגם אם היה מתברר במשפט שעדויות הנשים המתלוננות לא מחזיקות מים, משפט צריך היה להיות. המעשה והתלונות גדולים וקשים מכדי שיטושטשו, יסולפו או יימחקו.

אין מקום לפשרות

נכון, אני אישה וגם עורכת עיתון נשים גדול. יכול להיות שבשל כך אני נוטה להאמין ל-11 הנשים שהתלוננו נגד הנשיא. דיברתי גם עם א', שיש לנו קשר איתה, ואתם יודעים מה? היא נשמעת לי אמינה. אני יכולה לשמוע את הכאב שלה. אבל חזרתי ושיננתי לעצמי שלא לחרוץ דין לפני המשפט. האמנתי ששם התמונה תתבהר והאמת תצא לאור.

עסקת הטיעון מונעת את האפשרות שנדע מה באמת היה, ובכך בעצם היא דרכה ורמסה את הצדק. ולכן, אין כמעט ברירה אלא להמשיך הלאה: צריך שתוגש עתירה לבג"ץ.

קצב טוען שמשפחתו מרוסקת ושזו הסיבה היחידה שהוא הסכים לעסקת הטיעון. אבל איך לא תהיה משפחתו מרוסקת, כשהוא עצמו מודה שהטריד מינית ושעשה מעשה מגונה? אם הוא באמת חף מפשע, גם הוא צריך לרצות את הבג"ץ הזה. משום שגם אם יסביר, כמו שהוא התחיל לעשות, שכל מה שהוא עשה הייתה נשיקה תמימה, מלאת חיבה לעובדת נחמדת, איש לא יאמין לו. כבודו אבוד.

הנשים המתלוננות בוודאי צריכות את הבג"ץ. זו הדרך היחידה לבטל את עסקת הטיעון האומללה. תארו לעצמכם, שהמעשים הזוועתיים, כולל המעשה החמור והנורא של אונס, כן נעשו. אם אמנם כך, עסקת הטיעון היא אונס נוסף, נפשי, נורא לא פחות עבורן.  כמו אז, גם עתה, יד נעלמה היסתה את צעקתן. ממש כמו אז, הדברים נעשו בסתר, מאחורי גבן, קולן לא נשמע.

נשות ישראל בוודאי צריכות שיהיה משפט, אחרת נסתם הגולל על מתלוננות במקרי אונס. והגברים בישראל בוודאי ובוודאי שהבג"ץ הזה חשוב להם, משום שהם הבנים והאחים והבעלים של הנשים הללו, ומשום שהם בני אדם. שם, בבית המשפט, צריכה הפרשה הזו להיגמר. לכאן או לכאן. עסקאות משפטיות פתלתלות ומתוחכמות, עוקפות אמת, לא צריכות להיעשות כשמדובר בעבריינות מין. בוודאי לא במקרה הזה. אין כאן מקום לפשרות. 

איכשהו, למרות הכל, אני מאמינה שהצדק עוד ייעשה.  

• אורנה ננר היא עורכת עיתון "לאשה"