ציונות 2000
האם יש עדיין ימין חילוני בארץ? כזה שאינו ביטחוניסטי, אלא תפיסת עולם אידיאולוגית? אורי יסעור נפגש עם שניים מאחרוני נציגיו של הזן הנכחד הזה, וחזר עם הגדרת זהות חדשה – פוסט-פוסט-ציוני. מחפש תשובה, פרק ט"ז
מדוע אני אוהב את איטליה? האם לא עלו במחשבתך מיד מאה תשובות לשאלה הזו? אני אוהב את איטליה כי אמי איטלקיה, כי הדם הזורם בעורקי הוא איטלקי, כי איטלקית היא האדמה שטמונות בה עצמות האבות שאמי מבכּה ואבי מכבד... תחוש לארצך אהבה עזה וגאה עוד יותר ביום שבו יאיים עם זר בסופת אש על מולדתך... ותראה את האבות מחבקים את בניהם ואומרים להם "חזק ואמץ!" ותראה את האמהות נפרדות מן הנערים וקוראות אליהם: "הביאו את הניצחון"... או אז תבין אהבת המולדת מהי.
(הלב / אדמונדו דה אמיצ'יס)
זהותנו שלנו מצטיירת בעינינו כיצוקה בסלע. אנחנו נוטים לראות בקווי היסוד של הגדרתנו העצמית – יהודי, ישראלי, דתי או חילוני – מרכיבים קבועים ויציבים באישיותנו. כל כך יציבים, עד שלעתים אנחנו לא שמים לב באיזו מהירות הם משתנים ללא היכר.
בין השנים 1986 ו-1989 קראתי את כל ספרי חסמב"ה (לפחות את אלה שיצאו עד אז). במקביל הכרתי היטב את עלילותיהם של דני דין והספורטאים הצעירים. בבית הספר, במלאת 20 שנים למלחמת ששת הימים, למדנו את סיפורי הגבורה של גבעת התחמושת. להקת פיקוד צפון חרכה את המצעדים עם הלהיט 'קום והתהלך בארץ'.
הלאומיות הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית החילונית. בודדים התנגדו לאתוס הזה, לא כל שכן התייחסו אליו בזלזול. מהבחינה הזו, המהלך שעברה החברה הישראלית ב-20 השנים האחרונות מדהים בחריפותו – ההווי הלאומי והקשר הרגשי העמוק לאומה, שרק אתמול היוו את אחד העקרונות המארגנים של חיינו, לא רק שאיבדו את מעמדם ההגמוני, אלא נתפסים על ידי חלקים גדולים בחברה כאנכרוניזם נלעג. במילים פשוטות – אני לא מכיר אף אחד, ימני ככל שיהיה, שיקנה לילדים שלו את חסמב"ה.
היום נדמה שתפיסת עולם המגדירה את עצמה כחילונית-לאומית כמעט ואינה קיימת עוד. אם אינכם חובשי-כיפה, סביר שלא השתמשתם לאחרונה במילים כמו 'מולדת', 'אומה', 'גאולה' או סתם 'ארץ-ישראל'. מילים שעד לא מזמן היוו את אבני היסוד של התנועה הציונית כולה, משמאל ומימין.
אז אמר השטן
הנצור הזה איך אוכל לו
אתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו
ואמר: לא אטול כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמיקודם
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח כי איתו הצדק.
(אז אמר השטן / נתן אלתרמן)
לירון זיידין, בן 26, הוא דוגמא חיה ונושמת לעולם שנדמה שהולך ונעלם. זיידין היה ממקימי תא הסטודנטים 'תא-כתום' באוניברסיטת תל אביב. הוא זכה לפרסום מסוים במהלך פינוי גוש קטיף, כשתמונתו מתעמת ומתחבק עם מפקדו לשעבר, מח"ט גולני ארז צוקרמן, פורסמה בכלי התקשורת. בניגוד ל-90 אחוזים מהאנשים שהיו בגוש בזמן הפינוי, לירון הוא חילוני למהדרין.
את השיר לעיל ציטט זיידין בעל פה, מילה במילה. ולא בכדי – שיר זה מבטא באורח מדויק את תפיסת העולם שלו. תחושת המצור היא חלק בלתי נפרד מהגדרתו את עם ישראל. סכנת ההשמדה העומדת בפתח היא מוטיב חוזר בתפיסת העולם שלו ("למנוע את ההכחדה" הוא חוזר ואומר, "כשיצודו אותנו", הוא אומר בהזדמנות אחרת). צדקת הדרך היא אינהרנטית עבור אותו נצור. הוא יכול לשכוח אותה או לזכרה, אך עצם קיומה אינו תלוי במעשיו או בהתנהגותו, היא נתונה לו מתוקף היותו עצמו.
זיידין מול המח"ט בהתנתקות. נשאר לבד? (צילום: אפי שריר)
למרות כישוריו הרטוריים המרשימים, ולמרות שבזמן ששוחחנו על דא והא הצטייר זיידין בעיני כאדם חביב ביותר, הוא הצליח לעורר בי לא מעט אנטגוניזם. בשלב מוקדם בשיחה שאל אותי האם הייתי מוכן עקרונית להתחתן עם בחורה ישראלית שאינה יהודיה או שבני יתחתן עם אחת כזו. השבתי לו שלא תהיה לי שום בעייה. תשובה זו הספיקה לזיידין על מנת לסווג אותי בסקאלת 'לנו - צרינו': "אנחנו הולכים מדחי אל דחי בגלל אנשים כמוך".
תפיסת עולם כזו הייתה ודאי מקובלת עד לפני כמה שנים על רוב האוכלוסיה בארץ. גם היום היא תזכה לתמיכה רחבה בקרב חובשי הכיפות. אך בציבור החילוני, נדמה שהוא נותר כמעט לבד. כיצד השינוי הזה קרה כל כך מהר? זיידין מאשים את מחתרת החיים הטובים. "לפני 20 שנה התחלנו לטוס לאירופה, ראינו ששם לא רע בכלל. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות הם זה לוותר על היהדות. זה מה שאנשים כמוך רוצים, ואני מבחינתי אעצור את התהליכים האלו בגופי".
"אי אפשר להיות יהודי ציוני, ובד בבד להגיד שחברון שייכת למישהו אחר. זה כמו להיות צמחוני שאוכל עוף", הוא אומר. על פניו, בהחלט יכול להיות שהצדק עמו. אבל אני באופן אישי מעדיף יותר מורכבוּת ופחות פסקנוּת. מה גם שנדמה לי כי השילוב של מציאות רבת פנים עם תפיסת עולם פשטנית שכזו, עלול להיות נפיץ.
העיתונאי אמנון לורד מנסה לייצג עמדה מתוחכמת יותר. בניגוד לזיידין, לורד הוא גם אדם מתלבט באופיו: לפני 11 שנים הוא עשה את המהלך האולטימטיבי של אנשים מתלבטים – הוא הצהיר פומבית על שינוי מקצה לקצה של תפיסת עולמו. מאיש שמאל הפך לתומך של בנימין נתניהו, אז מועמד הליכוד לראשות הממשלה.
בכך עבר את התהליך ההפוך מזה שעבר על החברה הישראלית – הוא הפך לפטריוט. "הקול הלאומי הוא הקול הכי מושתק בארץ", אומר אמנון לורד. "הזהות הלאומית כמעט ולא זוכה לביטוי מעל לפני השטח של התרבות הישראלית. היא פורצת החוצה במקרים נדירים – ביום העצמאות, יום הזיכרון וכשיש מלחמה צודקת".
לורד עורך היום את העיתון היומי 'מקור ראשון', המגדיר עצמו כעיתון לאומי. לאחרונה בלע העיתון את 'הצופה', שכזכור היה עיתון ציוני-דתי. תהליך זה מעיד על כוונתו של לורד, כמו גם של המו"ל שלמה בן צבי, להחזיר לחיים את הימין החילוני האידיאולוגי.
"הפוסט ציונות", אומר לורד, "הצליחה להציג את הלאומיות כנחלתם של הדתיים בלבד, וליצור מצב בו הרגש הלאומי הבסיסי הזה חנוק. על הציבור נאסר היום להביע את רגשותיו בצורה פשוטה, וזה מסביר אולי את הדיכאון הלאומי של השנים האחרונות".
לורד מנסה לקדם תפיסת עולם לאומית חדשה, אותה הוא מגדיר כ'ניאו-שמרנות'. "הלאומיות הז'בוטינסקאית היא באמת אנכרוניסטית. אני מסכים שאבד הכלח על לאומיות של 'דם ואדמה'. אני מציע עמדה ליברלית, פלורליסטית ופתוחה, אבל כזו שמוכנה להילחם כדי להגן על עצמה".
מחסום. "זה לא פשוט" (צילום: עמית שאבי)
הפרדוקס הגדול של תנועות לאומיות נולד ברגע בו היא באה במגע עם תנועה לאומית אחרת. הרי אם אתה מזדהה עם הרגש הלאומי של בני עמך, האם לא נגזר עליך לחוש אמפתיה גם כלפי הרגש הלאומי וזכויותיהם של בני עמים אחרים? אם אתה אדם דתי, תוכל לומר שאלוהים בכבודו ובעצמו הוא זה שמבכר את לאומיותך על פני זו של האחר. אך מה יאמר חילוני שאינו יכול להתלות באילן כה גבוה?
כאן ציפתה לי הפתעה. מסתבר שסתירות פנימיות קיימות לא רק בשמאל. "זה לא פשוט", אומר לורד. "קשה לי עם המצב בו נמצאים תחת ריבונותו מיליוני אנשים חסרי זכויות. אני חושב שאנחנו אחראים לבעיית הזכויות של כל מי שגר ממערב לירדן, בעיה שלא הייתה לנו הגדוּלה לפתור כשעוד יכולנו".
ומה חשבתי אני בעקבות כל זה? לכאורה, אמור שמאלני כמוני לשמוח על תהליך הפוסט-ציוניזציה שעברה החברה הישראלית. אך את מקומו של האתוס הציוני תפסה מנטליות ה'וילה בג'ונגל', שאין לה עקרונות וערכים מלבד חרכי הירי דרכם היא רואה את חיות היער. מנטליות המייצרת פחד משתק, שלא מאפשר ראייה מפוכחת של המצב.
וכך, באורח פרדוקסלי, ככל שאנחנו לאומיים פחות, השנאה לאחר הולכת וגוברת, כמו עוצמת האלימות שאנחנו נוטים להפעיל, כלפי עצמנו וכלפי שכנינו. וטעם הלוואי של כל זה הוא מרירות.
העיוורון של העידן הציוני לא יחזור, אך הציניות של העידן הפוסט-ציוני הרסנית לא פחות. אולי הגיע הזמן לשלב הבא - הפוסט-פוסט-ציוני – שיחרוט על דגלו את הניסיון לשלב את הטוב שבשני העולמות.
האם אפשר להיות מבקר תקיף של מדינת ישראל, ובמקביל לחוש אליה שייכות עמוקה? אנסה להתגבר על המבוכה: אני מצהיר בזאת שאני גאה להיות בן לעם היהודי המתחדש בארצו. איך זה מסתדר עם פעילות שוטפת באחריותנו לסבלו המתמשך של העם הפלסטיני? טוב, תודה. איך אצלכם?
לפנייה לכתב/ת 
