שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    שנה אחרי: אלכס ממשיכה לכתוב לאייל

    האהבה והזוגיות של אייל בנין ואלכס שפילוב היו בלתי מנוצחות. עד המלחמה. מאז, אלכס כותבת לאייל בבלוג מיוחד באינטרנט: "כדאי לך לשמוע לפעמים מה קורה פה איתנו, ואיך כולם מסתדרים בלעדיך, למרות שאני לא ממש יודעת איך באמת נסתדר"

    "לא יודעת למה החלטתי לכתוב. אולי כשהמכתב הזה מרחף לו בגלי הרשת, הוא יגיע גם אליך. אני חושבת שזה יותר טוב מלכתוב ב-WORD ולשמור באיזו תיקיה במחשב. פשוט החלטתי שכדאי לך לשמוע לפעמים, מה קורה פה איתנו, ואיך כולם מסתדרים בלעדיך, למרות שאני לא ממש יודעת איך באמת נסתדר." (פוסט ראשון, 21.7.06).

     

    מאז שנהרג יושבת אלכס מול המחשב וכותבת לו מדי שבוע מכתבים אישיים בבלוג אישי באינטרנט, מספרת על הקשיים, החוויות, הגעגועים ומעשיות היומיום. מעדכנת במה שעובר עליה, כאן בלעדיו. "אין בי אמונה שהוא יכול לקרוא את זה", היא אומרת, "אבל זה מקל עלי לספר לו הכול, אפילו שהוא לא פה".

     

    במכתביה, היא פונה אליו בגוף ראשון רבים, כאילו היה שם איתה, כמו לפני המלחמה. בתוך כתביה היא שותלת מסרים שרק הוא מבין, בדיחות פרטיות, חוויות משותפות. את מכתביה היא חותמת בהצהרת אהבה, מוקדשת לאהובה שאיננו עוד.

     

    ארבע שנות זוגיות חלקו יחד רב סמל במיל' אייל בנין ז"ל ואלכס שפילוב, מלאי חוויות וריגושים. רק לפני שנה העתיד נראה היה מבטיח: טיול מתוכנן לסין ומגורים משותפים בירושלים, לטובת לימודיו באוניברסיטה העברית. כעת, כל שנשאר הוא יומן אישי וירטואלי וזיכרון כואב. 

     


    אלכס בביתה, כותבת לאייל (צילום: רועי מנדל)

     

    בבוקר יום רביעי, ה-12.7.06 נהרג רב סמל במיל' אייל בנין, בן 22, לוחם בחטיבה 5, במתקפת חיזבאללה על רכב הסיור בגבול הצפון. באותה מתקפה נחטפו חייל המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, והארוע פתח למעשה את מלחמת לבנון השנייה.

     

    את השתלשלות האירועים באותו בוקר ארור אלכס לעולם לא תשכח. "אמא שלו התקשרה ואמרה שיש בלגאן בצפון ושאלה אם שמעתי ממנו. התקשרתי אליו אך הוא לא ענה. בשעה 16:00 צלצל הפלאפון ועל הצג הופיע מספר מחו"ל. אמא של אחד החברים, היתה על הקו. 'אייל נפגע', אמרה בקול שבור. 'מה זאת אומרת נפגע, הוא בבית חולים?', שאלתי. 'לא', היא ענתה. 'אייל נהרג'".

     

    "הבטחת לי שאתה חסין כדורים. כן, כן, אני יודעת שאני זוכרת דברים יותר מדי טוב ואני זוכרת גם את זה. הוסבר לי בפירוט שאם כדור פוגע בך או באחד מהחבר'ה, הוא לא חודר פנימה, הוא קופץ הצידה. אני אפילו הכנתי לך חולצה עם הסמל של סופרמן והכיתוב "Bulet Proof" מתחת" (22.7.06)

     

    הם נפגשו לראשונה בבית הספר התיכון בבאר שבע. אייל ואלכס למדו בכיתות מקבילות והכירו זה את זו היכרות שטחית. בהמשך עזב אייל לתל אביב, בשל גירושי אמו, אך השניים נפגשו בשנית במסע לפולין, ושם נוצר הקשר. "התחברנו במסע והפכנו לידידים", מספרת אלכס. "נפגשנו מדי פעם ושוחחנו בטלפון. באותם ימים היה לי חבר, ולאייל היו התאהבויות סוערות ודרמטיות שהוא היה מתייעץ ומשתף אותי בהן".

     

    כשהיתה בת 18 חוותה אלכס משבר אישי קשה, כשאמה נפטרה ממחלת הסרטן, אחרי חצי שנה שהיתה מחוסרת הכרה. בצל הטרגדיה האישית, הפך הקשר בינה לבין אייל, שהתגייס באותם ימים לנח"ל, להדוק ורציני והם הפכו לזוג. אייל היה שם בשבילה, ברגעיה הקשים. "זה הרגיש מאד נכון מבחינתנו", היא אומרת. "אמרנו – ננסה, והניסוי הצליח".

     

    ימי שירותו הצבאי של אייל לא היו קלים לבני משפחתו וקרוביו. "הוא היה בן יחיד והוריו חתמו לו על האישור להתגייס לקרבי. היתה דאגה באוויר, וכולם היו 'און גארד'. הרי צבא זה מסוכן, אתה לא משחק בלגו ואתה יכול גם למות. הוא והחברים שלו צחקו על זה, ולא פחדו. במילואים האלה הוא פחד יותר – אולי כי פתאום הוא ראה שיש לו מה להפסיד".

     


    אייל ואלכס, בטיול יום ההולדת של אלכס בעין כרם שבירושלים. 16.9.2004

     

    הקשר בין השניים הלך והתעצב במהלך שירותו הצבאי של אייל. את חופשותיו היה מבלה אצלה, לא לפני שהיה מבקר את כל קרוביו וחבריו, והיו הרבה כאלה. הם נקראו 'חבורת ה-18', קבוצת חברים שגדלה יחד ביישוב עומר והלכה יחד לכל מקום, כולל השירות הקרבי. כינויו של אייל בחבורה היה 'האוגדונר'. כשהשתחרר מהצבא זכה לכינוי 'המנכ"ל''.

     

    "הוא היה כל כך אסרטיבי, משכנע ובטוח בעצמו", מסבירה אלכס את מקור הכינויים שקיבל. "הוא היה יכול לענות על כל שאלה גם אם לא היה לו מושג על מה הוא מדבר. בסוף היית אומר – 'טוב, הבנאדם כנראה צודק'. מעבר לכך, הוא היה כל כך אכפתי והשקיע כל כך הרבה בחברים שלו. כל דבר עניין אותו לגביהם, כל סיפור אישי, כל פרט הכי קטן. הוא הקשיב, שאל שאלות והתעניין".

     

    הפרידה שלא הייתה

    בנובמבר 2004 השתחרר אייל מהצבא, וחזר להתגורר בבאר שבע, הפעם יחד עם אלכס בדירה שכורה בשכונה ד'. אחרי תשעה חודשים המריא יחד עם חבריו להודו-תאילנד-ניו זילנד, לטיול התרמילאים אותו תכנן במהלך השירות הצבאי. השניים החליטו להיפרד.

     

    "אמרנו שדברים יכולים להשתנות, ואין טעם שנחכה אחד לשני", היא מודה. "אבל למעשה, זו לא היתה פרידה. הינו מדברים בטלפון כל הזמן ומתכתבים. אחרי חצי שנה הקדים אייל את חזרתו בגלל מחלת סבו, והקשר חודש בשנית. "זה היה מוזר מרוב שזה היה אותו הדבר, כאילו לא עברה חצי שנה. שנינו היינו מופתעים מהקלות שחזרנו לשגרה הזוגית".

     

    אייל חזר לבאר שבע, הפעם שכר דירה עם חברים קרוב מאד לאלכס שכבר חלקה דירה עם שותפה, מצא עבודה בחנות ספרים והתכונן לחייו הבוגרים. אחרי התלבטויות בחר בלימודי משפטים, והתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים. אלכס סיימה את לימודי הביולוגיה, ונענתה להצעתו לעבור לבירה, ולפתוח פרק חדש בחייהם.

     

    "אני זוכרת שפעם יצא לנו לראות יחד תוכנית ביום הזיכרון על חברות שאיבדו את החבר שלהן, ועל כך שלא מתייחסים אליהן כמו אל אלמנות והן לא זוכות להכרה, וראו בחורות שבכו למצלמה על מצבן העגום. אתה הסתכלת על זה בבוז קל, אני חייבת להודות, ואמרת לי "תבטיחי לי, אם אני אמות בצבא, בשום אופן את לא בוכה בטלוויזיה". (21.4.06)

     

    "הוא היה מצחיק אותי מאד", היא נזכרת בערגה. "זה מה שאני צריכה מבן זוג – שיצחיק ויצחק מהבדיחות שלי. מאד אהבתי איך הוא מתלהב מדברים, בלהט ובתשוקה בלתי נגמרת - בניגוד גמור אלי. הוא אהב אנשים באופן טוטאלי והקסים את הסובבים אותו. הוא גם אהב מאד לקרוא, וקניית ספרים הייתה עבורו בילוי של ממש".

     

    "אייל היה האדם הכי מבולגן שהכרתי", היא מוסיפה. אלכס מציגה מסמך שכתב לה אייל כמתנה ליום הולדתה, ובו "כללי הישרדות בג'ונגל הזוגי" – הנחיות כיצד להתמודד עם אדם מבולגן חסר תקנה שכמותו. היא מתאפקת שלא לפרוץ בבכי, כשהיא קוראת את הכתוב בו: "המאמי הוא יצור בלתי תרבותי בעליל", כותב אייל בכישרון קומי רב. "הוא מכונה משומנת בעלת 21 שנות בלאגן. לכן מילת המפתח היא סבלנות".

     


    אייל בנין במהלך טיול התרמילאים אחרי הצבא

     

    לא פעם שוחחו שניהם על המוות. אייל סיפר פעם בבדיחות הדעת שהוא מסופק אם אביו יבכה בהלוויה שלו. "שתדע לך שהוא כן בכה", כתבה לו אלכס בבלוג, חודש לאחר מותו. "בניגוד למה שחשבת". פעם אמר לה בהלוויה שבה נכחו: "מה שלא יהיה, אנחנו לא ניקבר בב"ש", וביקש להיקבר בשטח ירוק. במהלך שירותו הצבאי הבטיח אייל לאלכס שהוא חסין כדורים.

     

    "אתמול דיווחו לנו על תוצאות התחקיר. שלא תחשוב שהמוות שלך עבר בלי שעות רבות של ישיבות, עדויות, הקלטות ובורקסים. גם אתמול היו בורקסים, אבל כולם היו כל כך מנומסים או המומים מהמעמד, שרק קצינת הנפגעים אכלה, וגם זה רק בסוף, כשאף אחד כבר לא שם לב. אז הסתבר שכל מיני אנשים לא היו בסדר, למרבה הפלא וההפתעה. אתה בסדר, הסר דאגה מליבך" (20.11.06).

     

    חודשיים לאחר מותו, סיפרה לו אלכס בבלוג כי לראשונה הגיח בחלומה. "בחלום, אתה פשוט חוזר. סתם. מופיע בדלת או פתאום בא לאיזה מפגש חברתי. ואתה מופיע כרגיל, כאילו כלום לא קרה, כולם באו ואתה באת קצת באיחור. כולם תוהים ושואלים הכיצד זה, היינו בהלוויה, קברו אותך... אבל אתה לא מסביר, רק מושך בכתפיים".

     

    רגעי האימה עם קבלת הבשורה, חוזרים אליה שוב ושוב. "זה היה זעזוע כל כך גדול עד שחשבתי שלא אקום בבוקר, שזה כל כך נורא עד כי לא אוכל שוב להתגבר. איך משהו כזה שוב קורה וממשיכים לחיות? איך שורדים? אבל החיים שלי לא הפסיקו. חזרתי לעבוד, סיימתי את המבחנים. החיים שלי היום לא בלתי נסבלים, הם פשוט עצובים".

     

    "איך אמצא מישהו כמו אייל?"

    בשבועות האחרונים חיפשה אלכס דירה להשכרה. אחרי תקופה ממושכת של חיים בשותפות עם חברתה, החליטה לעבור לגור לבד. "פתאום, באמצע החיפושים, אני עוצרת ומסתכלת על החיים ואומרת לעצמי – מה פתאום? זה לא אמור להיות. תכננתי את חיי במקום אחר עם אדם שאני מאד קשורה אליו, ופתאום אני לבד. גם איבדתי אדם שאהבתי וגם התחרבנו לי החיים".

     

    באחד המכתבים שכתבה לאהובה, סיפרה כי פגשה גבר, אך הוא קיבל רגליים קרות. "אני יודעת שזה דרך החיים ושיהיה לי מישהו, אבל אני שואלת את עצמי מה אני מחפשת בגבר, ואייל היה כל מה שחיפשתי. איך אמצא מישהו כמוהו?"

     

    "אני לא מתיימרת כאן לתואר המסכנה, שכל פעם שנראה לה שהמצב טוב, משהו מחריד קורה. היקום לא באמת נגדי. עוד אנשים איבדו את אמא ואנשים נוספים איבדו אותך. הדברים האלה לא קורים באמת רק לי ודברים רעים קורים גם לאנשים אחרים. בסופו של דבר, תמיד יש ילדים שמתים מרעב באפריקה. כל דבר אפשר לשים בפרופורציה. אני פשוט כבר לא זוכרת את התחושה הזאת, של השמחה ושל השלווה" (7.1.07).

     

    האובדן העצום עם מותו של אהובה החזיר אותה לאסון המוקדם בחייה - מותה של אמה ממחלת הסרטן. פסיכולוגית עמה נפגשה, ביקשה שאלכס תתמודד עם טראומת הילדות שחוותה על בשרה. "היא טענה שלא התמודדתי עם זה כמו שצריך, יכול להיות שהיא צודקת", אומרת אלכס.

     

    את כוחה היא שואבת מאמה. "אמא היתה לוחמת, בלי קשר למחלה. היא הגיעה לארץ מאוקראינה יחד עם אבא, והם עבדו קשה מאד כדי להסתדר. היא אף פעם לא התלוננה, ותמיד האמינה שבסוף יהיה בסדר ושהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. אני, לעומת זאת, תמיד הייתי רצינית ויכול להיות שהמחלה של אמא ביגרה אותי".

     

    היא אינה מחפשת אשמים בטרגדיה הכפולה שזימן לה הגורל. "אני חיה חיים נורמטיביים ולא מסתירה אמת נוראית, אבל לפעמים מאד קשה לי. החיים שלי השתנו בן רגע. במקרה של אמא, למרות שהייתי אופטימית והאמנתי שהיא תצא, היא היתה חולה הרבה זמן ושרויה בתרדמת חצי שנה כך שזה היה תהליך. זה לא היה פתאומי כמו אייל. פתאום ברגע אחד אין לי כלום.

     

    את הבלוג שהיא כותבת לבן הזוג שנהרג כבר קראו אלפי אנשים עד היום. רבים שולחים תגובות אמפתיות, מזדהים עם כאבה ומבקשים לחזקה. חלקם קראו לה לאגד את מכתביה לספר. "יש משהו מאד תומך בפידבקים של האנשים", היא אומרת. התמיכה מאד מעודדת ומקלה על הכאב".

     

    היום, היא אומרת, תדירות הכתיבה פוחתת. "בהתחלה היתה הצפה של רגשות, ורציתי לכתוב ולפרוק את מה שעל הלב. היום כבר אין לי כל כך הרבה מה להגיד ומה שאכתוב כבר לא חדש. מה אכתוב? שקשה לי. אני לא בנאדם שמתבכיין ומתלונן. זה לא מתאים לי לאופי.

     

    בימים הקרובים יציינו קרוביו של אייל בנין שנה למותו במלחמת לבנון השנייה. אלכס מתקשה להאמין שחלפה שנה מאז חרב עליה עולמה. "השנה הזו עברה לי כל כך מהר, זה לא נתפס שעבר כל כך הרבה זמן. לא תיארתי לעצמי שכך אהיה אחרי שנה. אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי, אני בריאה אבל זה אחרת. חשבתי שאתגבר, שאתאושש מזה. אבל אני לא".

     

    אף פעם לא אהבתי שינויים. אני לא אדם אמיץ וסטייה מהשגרה נוטה להפחיד יותר מאשר לרגש אותי. כל פעם שהיה מתחיל משהו חדש בחיים שלי, שידעתי שעומד להימשך לאורך זמן, מיד רציתי לעשות rewind ולהחזיר את המצב לאיך שהיה קודם. יש משהו חדש בחיים שלי, וזה לא הולך להיעלם. רק שאוניברסיטה נמשכה שלוש שנים והשירות - שנה, ואתה אף פעם לא תחזור (28.8.06)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלכס בפתח ביתה בבאר שבע
    צילום: רועי מנדל
    אלכס ואייל במסיבה אצל חבר בעומר
    מומלצים