אני יודעת שאני אשה מחורבנת

בפרקים הקודמים: דורית ויריב מנצלים כל הזדמנות כדי להיפגש, בחשאי ולא כל כך בחשאי. בעבודה שלה כבר מרכלים עליהם. הבעל, אייל, אמנם מתחיל לחשוד במשהו, אבל לא באדם הנכון. 

אייל ואני שתינו קפה בפינה שלנו בסלון. הרגליים שלנו היו שלובות מתחת לשולחנון. "את לא מבינה", הוא אמר, "אני רואה שמשהו עובר עלייך, ואני נהרס מזה שאת לא משתפת אותי, כי אני רואה שאת סובלת, ואני קולט שאת לא מדברת על זה עם אף אחד, לא פורקת את זה מלבך. אני כל כך אוהב אותך, שזה קורע אותי".

זה מוזר. מצד אחד, אני שונאת את עצמי על המבט העצוב בעיניים של אייל, ומצד שני אני לא מפסיקה להביט בשעון, מייחלת כבר שיהיה תשע ואני אוכל לצאת לאולפן העריכה, עם יריב.

מובן שברגע שאני במונית, אני כבר חושבת על רגע המפגש עם יריב, ואייל נמחק מראשי. באבן גבירול אמרתי לנהג לעצור והלכתי לקנות בפיצוציה חבילת מרלבורו לייט, לכבוד הלילה הארוך שמחכה לי ולאהובי. ב"ווידאוטראק-אולפני עריכה", בחדר 103, יריב כבר ישב עם העורך. בשתיים לפנות בוקר היה לנו ביקור. מאיה. "מה את עושה פה?" תהה יריב ונישק אותה קלילות. "הבאתי לך פיצה", אמרה בגאווה ונתנה בי מבט מאוד מרוצה, כאילו היא יודעת משהו שאני לא. "טוב, תודה, אבל את חייבת ללכת. אנחנו עובדים פה", הסמיק יריב.

בשש וחצי יצאנו לאוויר הקר, הולכים לאט למכונית של יריב. "את מתוקה כל כך, ולא בא לי שתלכי ממני עכשיו לזרועותיו החמימות של אייל", אמר.  

כדי להפיג את העייפות התקלחתי חצי שעה, החלפתי בגדים ויצאתי עם נינה לטיול ארוך. בדרך קניתי במכולת שתי סופגניות חמות, ובבית כבר היה ריח טוב של קפה. "יאללה, שמונה וחצי", אמרתי לנוכח מבטו העצוב מעברו השני של השולחן, "אורן צריך לאסוף אותי".

אייל נעצר באמצע לבישת המעיל שלו. "אורן היה איתך באולפן העריכה כל הלילה?"

"לא, יריב".

זה עבר בשלום. רק עם אורן יש לו בעיה, מסתבר. יצאנו יחד מהבית, לקול נביחות המחאה של נינה. אורן כבר חיכה בחוץ והוציא קסדה נוספת מתא האופנוע שלו. "בוקר טוב!" אמר בחמימות לאייל.

אייל נכנס לאוטו שלו בעצבנות. "הוא עוד חושב שאני מאוהב בך?" שאל אורן כשטיפסתי מאחוריו.

"סע, אני מתה מעייפות".

"זה חייב להיפסק", אמרתי לו

במשרד תפסתי אומץ, סגרתי את דלת החדר והתעמתתי עם יריב. "זה חייב להיפסק", אמרתי לו, "אני לא יודעת מה אני עושה ולמה, אבל בטוח שפסיכולוג טוב יכול לעזור לי".

"כי שנינו מזל טלה", הצהיר. דביל.

"כי שנינו הורסים לעצמנו את המזל", עניתי לו, "אני גומרת את הסיפור הזה".

"אני אעשה לך טוב, ותוכלי להפסיק לחשוב דברים רעים", לחש לי באוזן.

אייל התלווה אלי לגינה בשמונה בערב, שם פגשנו את יריב ומאיה חולקים ספסל. הלכתי למות מקנאה כשהיא הניחה עליו את ידה. היא היתה כל כך יפה, כמו פסל קרח נדיר.

אייל ומאיה התחילו לקשקש, ואני ויריב דיברנו רק עם יושבי הגינה האחרים. לקראת תשע מאיה הציעה שנלך כולנו לנשנש משהו. יריב ואני חייכנו אליהם בתמימות, והלכנו כולנו, עם הכלבים, לאכול ופל אמריקאי באבן גבירול. מידי פעם הם צחקו עלינו, על השעות המטורפות שאנחנו עובדים, ועל החנונים שאיתם אנחנו עובדים. "איזה מסכנים אתם" - מאיה נגסה בוופל שלה, ומובן שום טיפת מייפל לא נזלה לה על הסנטר - "בטח נמאס לכם כבר לראות אחד את השני כל היום".  

יריב הרים את הראש בחדות והעיף בי מבט מהיר לפני שנעץ בה את מבטו. "מה ז'תומרת?"  

"מה, כאילו, במשרד כל היום". מאיה הרגישה שאמרה משהו לא במקום, רק לא ידעה מה, והושיטה יד לחפיסת הסיגריות, נועצת ביריב מבט מתחנן.  

"היום הם דווקא לא היו ביחד. הם היו בבית", אמר אייל בקול מרגיע וחייך אליה.

"הוא כל הזמן בעבודה! אז מתי יהיה לו זמן לבגוד?"

"מה שבטוח", שחררה מאיה הצהרה מביכה, "זה שאני רגועה לחלוטין, ויודעת שיריב לא בוגד בי, כי הוא כל הזמן בעבודה! אז מתי יהיה לו זמן לבגוד?" היא התמתחה. ניסיתי לחשב בת כמה היא היתה כשהתגייסתי. בת 13. "רוצים ללכת ביחד לסרט?" שאלה.

"בכיף", התלהב אייל, "מה את אומרת דורי?"

 "כן דורי", אמר יריב, "מה את אומרת?" המבט שלו, משועשע ומתגרה, נח עליי.

"סבבה", אמרתי.

ישבנו זה ליד זה באולם החשוך, נוגעים בסתר, כשבני הזוג שלנו מצדדינו. פתאום הרגשתי שאין לי אוויר, שאני עומדת להתעלף. הרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה. רצתי החוצה. הלב שלי פעם במהירות והידיים שלי הזיעו.

הבחורה של המזנון שאלה אותי אם הכל בסדר, ותיארתי לה מה אני מרגישה. "זה התקף חרדה, יקירתי", אמרה בשלווה, "הראשון שלך?"  

"לא יודעת", התחלתי לבכות, והיא עקפה את הדלפק וניגשה אליי. לא היו אנשים, זה היה אמצע הסרט, והיא כנראה היתה משועממת. “אולי משהו לא בסדר בחיים שלך?" שאלה באדיבות והציצה לתוך עיניי.  

אייל ניגש אליי וחיבק אותי. "מה קרה לה?" הוא שאל בבהלה את הבחורה, כאילו היא רופאה או משהו.  

"יש לה התקף חרדה", אמרה הבחורה והגישה לי בקבוק מים. 

"באמת?" אייל נעץ בי מבט מוזר, שקוף, "מה זה?"

"לא יודעת. אני רוצה הביתה", בכיתי.  

יריב ומאיה הופיעו גם הם, רוצים לעזור. יריב נראה כאילו הוא מת לדעת מה באמת עובר עליי ולא יכול לשאול.  

אייל הושיט לי יד. קמתי. "אנחנו נלך", אמר אייל, "תשארו לראות את הסרט".  

"טוב", אמר יריב.

"נראה לך?" מאיה תקעה בו מבט, "גם אנחנו נלך, איך נהנה מהסרט כשהיא ככה?"  

הלכנו לחניון. לא היה לי לב להגיד להם שאני מרגישה פתאום מצוין. כשזרועותיו של אייל כרוכות סביבי ומחממות אותי, יכולתי לשכנע את עצמי לכמה שניות שכל השבועיים האחרונים לא קרו, שיריב הוא רק הבוס שלי, ושאין לי שום תיק על המצפון. 

נכנסנו לאוטו. אייל התניע, ואמר לי: "עוד שנייה מתוקה שלי החימום יעבוד, נגיע הביתה ואני אכין לך מרק. מה בא לך? מרק עגבניות?".  

התחלתי לבכות. הראש של מאיה הופיע בחלון שלי. היא התעלמה בדיסקרטיות מהדמעות שלי. "היי". למרות שהיא בטח היתה מבוישת למוות, היא הצליחה לשמור על הפרצוף הקריר-אטום הרגיל שלה, "יריב קצת עצבני עליי, אתם יכולים לקחת אותי?"  

"יריב לא רוצה לקחת אותך?" אייל היה המום. הוא בחיים לא היה עושה את זה לבחורה. מאיה נעצה בו מבט מתחנן, והוא החליט לא לשפוך שמן למדורה.  

"טוב, בואי", אמר אייל. "רבתם?" שאל והביט בה דרך המראה.  

"יש לו לפעמים מצבי רוח", בקע קולה מהמושב האחורי.

"איזה אפס הבוס שלך", סינן אייל, "לתת לה ללכת ככה בגשם.... אני פשוט לא מבין את זה".

• ליהי מנהלת את הפורטל הסלולרי "אחותי" ברשת אורנג' ואת הפורטל הסלולרי לנערות דק"ב.