האם נבי סמואל הוא שמואל ג'?

צריח בודד על הרכס, עטור בחורשת אורנים גדולים ונאים, מהם כבר היו עגולי צמרת ומעוקמי גזע, כיאות לאורנים כבודים שלא סבלו מתגרת ידם של יערני הקק"ל מן הדור הקודם. מעט מתחתיו, היה מתגלה תוך כדי הנסיעה לירושלים ובעלייה ממוצא, הכפר בית איכסא. גם הוא בלט והיה בודד למדי ומסגדו הגבוה נראה היטב. ליצני התקופה היו אומרים שהאחד הוא קבר שמואל א' והשני הוא קבר שמואל ב‭.'‬

כל הרכס הזה, מגבעת הרדאר (היום הר אדר) ועד לנבי סמואל, שחלש על הדרך לירושלים ועל הכניסה אליה מכיוון השפלה, נשא איתו מימי מלחמת העצמאות את סיפור הכשלונות הקשים לכובשו, את זכר הנופלים על טראסות האבן העתיקות של מדרונות ההרים ואת מנוסות הלילה המבעיתות מגדרות העמדות יורקות האש של הלגיון הירדני. הרכס הזה הטיל מורא בלב המסתכלים עליו מרחוק, מעבר לגבול, ומתבוננים במזכרות הכשלון - שיני האבן של מוצב הלגיון הירדני שייח עבד אלעזיז והצריח הגבוה של נבי סמואל.

אחר כך, משבוטל הגבול, הסתבר שליד המסגד הענק, שבמרתפו כבר שוב הודלקו נרות יהודיים אחרי מאות שנים, פזורים בתי כפר קטן באותו שם, נבי סמואל.

המוכתר הזקן הוא מה שנותר

יום אחד, הרחק אחרי סערת הימים של מלחמת ששת הימים, באו המשאיות והעבירו באישון לילה את רוב אנשי הכפר אל גשרי הירדן ומאז הם נעלמו. חלק ניכר מבתי הכפר נהרס, וכאשר אפשר היה שוב לעלות אל הגבעה של נבי סמואל ולהסתכל מעל גג המסגד על ירושלים ועל כל הרי יהודה, התגוללו למרגלות הפסגה רק שברי חיים.

נבי סמואל. מי לא עבר כאן (צילום: עידית הרצוג, החברה להגנת הטבע)

בזכרוני לא נותרו אנשים מאז, אלא רק סורג ברזל שהוטח בליל הזעם ההוא אל תחתיתו של המסגד באין לו דורש. המוכתר הזקן של מה שנותר מן הכפר, שפניו היו ארוכים כפני סוס וחרושי קמטים, והיה מוכר קפה וביסקוויטים בקיוסק קטן שבתחתית המסגד, כבר מזמן איננו. לאט לאט נבנה הכפרון מחדש ודור אחר חי בו היום.

שטח חפירות ארכיאולוגיות ענק הוכשר מסביב למסגד. ולא שהוא התגמד, עדיין הוא ענק על הגבעה, אבל האורנים עגולי הצמרת שהיו לפניו נעלמו. הגבעה המשופעת שעלתה אל יסודות המבנה האדיר הוסרה ותחתיה נחשפו רחובות ובתי מלאכה, אורוות ומחסנים, ביצורים של יוונים ורומאים, של ערבים ושל צלבנים. הכל נחשף כאן לעין השמש וכל מה שידענו על נבי סמואל, שהוא אומנם מסגד אבל במקור היה כנסייה צלבנית, קרם עור וגידים של דו"חות חפירה מדעיים.

מה לא הצמידו מסורות המאמינים למסגד הגדול הזה? שזוהי "הרמה" בה נולד שמואל, שזה קברו, שזו הבמה האדירה של גבעון שעליה העלה שלמה המלך אלף קורבנות כאשר סיים לבנות את בית המקדש בירושלים. יש המאמינים אפילו שכאן ישבה רחל אמנו וביכתה את שיירות הגולים היהודים בדרכם צפונה לבבל, על אף שהאם הגדולה והעצובה הזו השיבה נשמתה לבורא בערך ח' מאות שנים קודם לכן.

הודק במלקחי הארכיאולוגיה

לפני כ-900 שנה היו אלו השיירות של הנוצרים הצלבנים שעלו בדרך המלך מאמאוס שבעמק איילון היישר אל נבי סמואל, ההר שמצפון לירושלים: אבירים על סוסיהם, חיילים רגליים עם משאם הכבד, אספסוף מוסת של איכרי סוף העונה מאירופה, ערב רב מוכה משיחיות, תאוות בצע ושלטון, חמוש בברזל ובכלי מצור.

כשהפציע השחר מעבר לצריחי העיר וכיפותיה, ועיניהם התאבות של האירופים ראו לראשונה את נוגה הזריחה מעבר להר הזיתים, אחזה בצלבנים כזו התרגשות שמיד כרעו על ברכיהם, דמעות גיל ואושר פרצו מעיניהם ולמקום קראו לנצח "הר השמחה‭."‬ את הכנסייה הענקית והבצורה שבנו בהר הזה הקדישו לשמואל הנביא, והיא זו שעומדת ביסוד המבנה הידוע היום בשמו א-נבי סמואל.

מאז שגורשו הצלבנים מן הארץ הפך המקום למוקד עלייה לרגל של יהודים מסוריה ומעיראק, ממצרים ומלבנון, שהיו באים אצל הקבר ביום מותו של שמואל הכעסן בכ"ח באייר. במאה הי"ח, עת הוצא הקבר מידי היהודים ועבר לרשות המוסלמים, התמעטו הבאים אליו עד שחדלו לחלוטין.

זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים עוד התקיים בקבר שמואל מעין תלת קיום (המוסלמים היו מתפללים באולם הראשי של המסגד, היהודים ליד המצבה שבקומת המרתף והחילונים היו עולים אל הגג ומתפעלים מהנוף‭,(‬ אלא שמאז שהמבנה הודק במלקחי הארכיאולוגיה ואת שנותר לפתה כצבת ישיבת מקובלים, גם הוא נגוז.

היום ההר והמסגד הוא מקום שממנו רואים את הים התיכון, את הגלעד ומואב ואת הר גריזים ועיבל, ולדרום הר חברון בואכה הנגב. ומעבר לאמירה הזו מה עוד צריך? את ירושלים? היא פרושה למטה כעל כף היד.