וול דאן

הטריילר של "רטטוי" 

"רטטוי" הוא לא רק סרט אנימציה מתוק ומלבב. הוא גם סרט בוגר וחכם על הולדתו של אמן ועל השראה, ועל אסתטיקה כאידאל, ולא רק כמשאת נפש של מבקרים גבוהי מצח. והוא גם סרט, ועל כך בהמשך, על האופן שבו מתעצבת אישיות, כלומר אגו. והאגו, פה בדמותו של מבקר מסעדות מטיל מורא ששמו, אכן, הוא אגו (בדיבובו של פיטר או'טול), אף מנסח בקול את המוטו של הסרט, ולפיו "לא כל אחד יכול להפוך אמן גדול, אבל אמן גדול יכול לבוא מכל מקום".

גיבורו של הסרט הזה, שרוב קהל היעד שלו, סביר להניח, לא זו בלבד שאינו מכיר את תבשיל הירקות הצרפתי המסורתי שעל שמו הוא קרוי, אלא אף לא יודע כיצד להגות את כותרתו, הוא עכברוש כפר. הלה השכיל לפתח חך אנין ואף מעודן, בשונה מבני משפחתו וחבריו שאינם בוחלים בשום שיירי מזון שהושלכו לאשפה. מושא הערצתו של מכרסם גורמה זה הוא שף צמרת המתעקש ש"כל אחד יכול לבשל", ואף מחבר ספר מתכונים ברוח זו, רגע לפני שהוא הולך לעולמו (אחרי שמסעדתו איבדה כוכב במישלן). ברם, רוחו של הלז מוסיפה להתגלות פה ושם בפני העכברוש שלנו, רמי שמו, ומלווה אותו בעידוד ועצה טובה.

מסע לגילוי העצמי. העכברוש רמי משקיף על פריז

נסיבות אלה ואחרות מובילות את הגיבור הקטן והשעיר אל המקום שבו נוכחותו הכי מעוררת חרדה – המטבח. ולא סתם מטבח, אלא קודש הקודשים הקולינרי של המסעדה הפריזאית המיתולוגית שניהל אותו רב-שף מנוח. שם מתחבב העכברוש על עובד מטבח זוטר, מפנה האשפה ליתר דיוק, וכורת עמו מעין ברית: הבחור, שהינו חסר כל מושג ברזי הבישול, מוציא אל הפועל את מתכוניו המפוארים של העכברוש, המסתתר מתחת למצנפת הטבחים שלו, מפעיל ומניע אותו ברחבי המטבח באמצעות משיכה בשערותיו, כמו היה הנ"ל מריונטה בשר ודם. אגב כך, את הייעוץ המקצועי לסרט סיפק שף העל, תומס קלר, ממסעדת French Laundry שבקליפורניה. הוא אף תרם ממומחיותו בכל הנוגע להתנהלות העניינים במטבחי מסעדות שף, וכן טרח בעיצוב התפריט והמנות.

עם האגו בא התאבון

"רטטוי", כנאמר בפסקה הפותחת, עוסק באופן שבו מתפתחת אישיות, אגו, בוגרת ומעוצבת, ביכולת לשלוט על הדחפים והיצרים, איד, תחת פיקוחו של הסופר-אגו המשליט את הסדר והכללים בפעולתו של הפרט כדי לאפשר לחברה (כאן למטבח) להתקיים. הוא מתאר את התהליך שעובר נער האשפה, ממי שבתחילת הסרט כל העת מועד ונופל, כילד קטן, ועד ליכולתו לשלוט בעצמו ולהכיר במגבלותיו, לפחות בכל מה שקשור לתחום הקולינרי. בה בעת, הוא מתאר את היחס הסימביוטי שבין שניים, המגלים כי הם זקוקים זה לזה כדי לממש את עצמם, ונדרשים, על כן, להתגבר על תפיסות מוקדמות של תיעוב ורתיעה. שניהם עוברים, זה בעזרת זה, מסע לגילוי העצמי ולמימושו – ואת השגתו של היעד הזה מבטא הסרט בסצינה משעשעת לקראת סופו שבה טועם מבקר המסעדות הקפדן, אגו, כאמור, שמו, את תבשיל הירקות המעורבים, הגרסה הצרפתית לגיובץ', ומזהה בו את הסיבה והמקור האמיתיים לבחירה שלו במקצועו.

בראד בירד, הבמאי, הוא, נכון לרגע זה, יוצר האנימציה המוביל בהוליווד (“ענק הברזל" ו"משפחת סופר על"). הגיבורים שלו אינם שם רק כדי להתחבב על הקהל, אלא כדי לומר כמה דברים עקרוניים ומורכבים באמת. כאן, למשל, על חשיבותם של מסורת אמנותית וכישרון אישי – ערך שבקולנוע מתורגם למושג "אוטר", והעכברוש הוא בפירוש אחד שכזה – על פני הפניה הזולה לקהל הרחב. “האיש הרע" פה, על כן, הוא שף זדוני (איאן הולם) המשתלט על העסקים באמצעות שיווקו להמונים של קו מזון קפוא הקרוי על שמו של הטבח המייסד המנוח. דמותו של זה – המזכירה מאוד את זו של המפקח דרייפוס מסרטי "הפנתר הוורוד" – מספקת לסרט כמה מרגעיו היותר משעשעים, כאשר דעתו נטרפת עליו כל אימת שהוא מבחין ביצור השעיר במטבחו ומתקשה להחליט אם הוא ממשי או פרי דמיונו.

זאטוטים עשויים למצוא את "רטטוי" משעשע (הוא מוצג גם בגרסה מדובבת), בעיקר בזכות האנימציה הממוחשבת המרהיבה והיצירתית באמת, אבל זהו, בראש וראשונה, סרט מעורר מחשבה הפונה לקהל מבוגר. ושימו נא לב, הנה ביקורת שלא נדרשה לדימויים מעולם המטבח הצרפתי כדי לשבח את הסרט. וגם זה סוג של הישג.