שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    היה לה צחוק של ילדונת מאוהבת (סיגלית - 1)

    היא היתה בת 16, אני הייתי בן 17. היום, גם אם תיפול עלי פתאום, נגיד, אומה תורמן, אני אהיה מוטרף, אבל שנינו כבר לא נהיה בני עשרה ותמימים. ותמימים היינו. בילינו כל שעה פנוייה יחד. אהבנו בטירוף, וחיפשנו דרכים לבטא את זה

    סיגלית היתה החברה הרצינית הראשונה שלי. ליתר דיוק, היא היתה האהבה הראשונה שלי. או מה שכולם קוראים - המיתולוגית.

     

    מה החוכמה להיות המיתולוגית, כשמטבע הדברים השנים הן השנים הכי טובות שלך, ושלה, ושל החיים? היא היתה בת 16, אני הייתי בן 17. היום, גם אם תיפול עלי פתאום, נגיד, אומה תורמן, אני אהיה מוטרף, אבל שנינו כבר לא נהיה בני עשרה ותמימים. ותמימים היינו.

     

    בהתחלה היינו ביישנים. כבר הייתי בן 17, אז זה לא שהצעתי לה חברות. אבל נהיינו חברים, אני לא זוכר איך. אחר כך בילינו כל שעה פנוייה יחד. אהבנו בטירוף, וחיפשנו דרכים לבטא את זה. לא נעים, או נעים להגיד, אבל איכשהו כל מה שהיה קשור לזיונים ממש לא קרה בינינו כמעט שבעה חודשים, כך שהרצון הטבעי לפרוק חלק מהטירוף רק הלך וגדל. האמת, שעד היום קשה לי לחשוב על המילה "זיון" ועל סיגלית באותו משפט. וזה לא ישנה אם אני אשתמש ב"לעשות אהבה" או "יחסי מין". כאילו, די עם הנושא וזהו.

     

    סיגלית ואני העסקנו את הדוורים באופן רציף ומלא

    התגייסתי, ושעה אחרי שעברתי את השער של הבקו"ם כבר חשבתי מתי אני יוצא משם כדי להיות איתה. סלולרי עוד לא היה, ובכלל, חשוב להסביר קצת את התקופה. אז היה מתקן כזה קטן, נגיד בגודל של מברשת שיניים. בתוכו היה גליל מתכת קטן, ובתוכו היה נוזל שנקרא דיו, שאם היית מעביר אותו על נייר, הוא היה משאיר סימן, דומה לזה שהמקלדת משאירה על המסך. קראו למתקן הזה עט. היית יכול לכתוב משהו, לשים במעטפה ולשים בול, והם היו מעבירים אותו באופן אישי למי שביקשת. קראו לזה מכתב. לא להאמין, אבל זה סיפור שהיה. אז סיגלית ואני העסקנו את הדוורים באופן רציף ומלא. הרבה שכיבות סמיכה הייתי צריך לעשות במסלול כדי לקבל מכתבים, ולקח לי זמן להסביר לסיגלית שאם היא שמה אותם במעטפה ורודה, אז אני צריך לעשות כפול. במכתבים שלי תמיד נזהרתי, כי היו פותחים אותם (צנזורה) והייתי חייב להישמע קרבי.

     

    בחופש הראשון שהייתי בבית בילינו עד מאוחר, ואחרי שהורדתי אותה בבית נרדמתי במכונית בזמן שחיכיתי לרמזור שיתחלף מאדום לירוק. כי במקום לישון אחרי 36 שעות של אין שינה, הייתי חייב לנשום אותה.

     

    שמתי לב שהיא לאט לאט נכבית

    היה לה צחוק של ילדונת מצחיקה ומאוהבת. לי היה פחד של ילד לא מצחיק ומאוהב. הייתי גם די קנאי, ולקח לי זמן להבין שלא הייתי צריך. ברגילות היינו נוסעים לכל מיני מקומות וישנים באוהלים על החוף או במלונות ממש ממש זולים. את הזריחה של ים המלח עברנו פעם ראשונה יחד, ואת אילת הפכנו לבית שני. כשהיא התגייסה דאגתי להגיע לבסיס שלה בכל רגע שיכולתי, מפתיע אותה כל פעם מחדש, ושם לב שהיא לאט לאט נכבית.

     

    בהתחלה היו סימנים קטנים. כאילו, עייפות. אחר כך היא היתה עצובה לפעמים. וזה היה ממש לא טיפוסי. היא סבלה מהצבא. היא סבלה ממפקד שניסה להתחיל איתה וכשהכיר אותי התחיל למרר לה את החיים. היא סבלה מההורים שלה שהחליטו סוף סוף להתגרש. היא סבלה מזה שאנחנו לא יחד כל הזמן. ואז היא רצתה שנתחתן, כדי שתוכל להשתחרר מהצבא. התגובה הראשונה שלי, שלא אמרתי בקול, היתה "איזה כיף", ורציתי לשאוג. אבל יותר בשקט שאלתי "עכשיו?" והיא אמרה כן.

     

    ניסיתי להסביר לה שזה לא נכון. מכל הסיבות. והדיכאון היה עוד יותר גדול. היינו יושבים אצלה בבסיס, בחדר שלה שאסור היה לי להיות בו, ומדברים על החיים. פעם היא אמרה "בסוף אתה תגמור איתי, ואז נלך ברחוב יום אחד ואני אראה מישהו שמן עם קרחת ושלושה ילדים ואתה תראה אשה חוזרת מהשוק עם סלים, וזה יהיה אנחנו המבוזבזים עם אנשים אחרים". הבטחתי לה שלא.

     

    לא יצאנו מהמיטה משישי בערב עד ראשון בבוקר

    כשראיתי שאני לא ממש מצליח לעזור לה, העזתי להציע לה שאולי תלך לראות מישהו שיוכל. כששאלה על מה אני מדבר, עוד לא היה לי אומץ להגיד "קב"ן", אז דיברנו על קצינת חן. זה היה אסון כמו שרק הצבא יכול לעשות. איזה מכשפה מטומטמת אמרה לה כמה שהיא מפונקת, ושהחיים זה לא פיקניק ושתחזור מיד לבסיס. יום אחד בבסיס המפקד שלה השאיר אותה כנראה בכוונה ונכנס לחדר שלה וסירב לצאת. למזלה עוד חיילת בדיוק חזרה, והוא יצא משם. ארבעה ימים אחרי זה היא יצאה לקורס בדרום. בסוף השבוע הראשון שלה היינו יחד. בילינו אותו במיטה שלה, ולא יצאנו מיום שישי בערב עד יום ראשון בבוקר. הרגשתי חסר אונים לחלוטין. נסענו יחד לתחנה המרכזית ומשם כל אחד עלה על האוטובוס שלו.

     

    ביום שני בערב קראו לי ללשכה בבסיס. היה לי טלפון, מה שהיה די מוזר. אמא של סיגלית היתה על הקו, שאלה אם אני יודע איפה היא. ניסיתי להבין מה היא שואלת. התברר שמאז שסיגלית עלתה לאוטובוס אף אחד לא ראה אותה.

     

    התמוטטתי על כורסה ישנה של הוועד למען החייל ולא זזתי. נהיה חשוך, ועדיין ישבתי שם. ואז בא חבר שלי מהפלוגה לחפש אותי ושאל מה קרה. סיפרתי לו מה שידעתי. בא גם המפקד שלי אחרי 20 דקות ואמר לי להתעשת ולבוא, כי החבר'ה מחכים. הצוות שלי והמפקד שלי נסענו ברכב שלו לבית של סיגלית, שם פגשנו את אמא שלה, שנבהלה בהתחלה, אבל אחר כך סיפרה שהיו ממשטרה צבאית ואמרו שמחפשים את סיגלית ושהיא עריקה, אבל היא יודעת שהיא לא ערקה, ושגם אני צריך לדעת. לא ידעתי, אבל ידעתי שהיא לא תיעלם לנו סתם כך. היא לא ידעה איך למצוא תחנת אוטובוס, אז בטח שלא היתה בורחת בלי להיות בקשר. ידעתי שהיא היתה מדוכאת, אבל לא רציתי להגיד כלום ליד אמא שלה.

     

     

    אולי תוכלו להתחיל לתאר לעצמכם את המתח שעבר עליי במשך שלושה שבועות תמימים. אחרי שבעיתונים ברדיו ובטלוויזיה כבר דיברו על זה כמה פעמים, קיבלתי טלפון מחבר שלי מהבית. "שמעת שמצאו אותה נכון?"

     

    הייתי קפוא. "אה, אף אחד לא אמר לך? היא בפנימיה דתית לבנות, בירושלים".

     

    היא חזרה בתשובה. אני לא יודע עד היום מה היה התהליך המדויק, כי לא נראה לי שבדרך מהתחנה המרכזית בתל-אביב לזו של באר-שבע מספיקים גם לחזור בתשובה וגם לארגן את החיים החדשים, אבל זה כבר לא היה כל כך רלוונטי.

     

    התקשרתי מיד לאמא שלה, וזו אמרה שמצאו אותה כבר ארבעה ימים קודם לכן, ושהיא לא רוצה לראות אותי. גם לא אותם. ואמא שלה ביקשה שאני לא אטריד. אני. אטריד.

     

    איזו פנימיה? לא אמרה. איפה? גם לא.

     

    אף פעם לא נפרדנו, סיגלית ואני. זה היה קשה. אבל לאט לאט חזרתי לחיים. אחר כך שמעתי שהיא השתחררה מהצבא בלי שישבה בכלא על העריקות שלה, אבל לא ידעתי הרבה יותר.

     

    יום אחד מצאתי את הפרטים ונסעתי לשם באמצע הלילה. מצאתי ב-11 בלילה נשים דתיות מחוץ לפנימיה, ששומו שמיים, סרבו לדבר איתי. אולי זו היתה הטיפשות או הנאיביות או הרובה שהיה לי באוטו, אבל עמדתי מחוץ לאוטו, משעין את היד דרך החלון על הצופר ולא עוזב.

     

    הסתבר שהיא ראתה אותי מהחלון

    התחילו להופיע כל מיני תמהוניים. בסוף מישהו ניגש אלי ושאל מה אני רוצה. אמרתי שאני רוצה לדבר עם סיגלית. הסתבר שהיא ראתה אותי מהחלון, והוא כבר ידע מי אני. היא לא רצתה לדבר איתי. חזרתי לצופר.

     

    הוא אמר "תמתין" הלך, חזר ואמר – "בסדר, יש לך 15 דקות והיא תהיה עם עוד שלוש בחורות בחדר וגם אני אהיה שם". לא הסכמתי בהתחלה, אבל הוא ניצח.

     

    עלינו לחדר. היא ישבה שם עם פנים מבויישות על אחת מארבע המיטות בחדר ואמרה שלום כאילו אנחנו לא מכירים. אמרתי שלום. ופתאום לא היה לי מה להגיד. זו לא היתה היא יותר. לא זה שהיא היתה בערך 20 קילו יותר כבדה ובגדים מוזרים לי וחיוורת. היא פשוט "לא היתה בבית".

     

    היתה שתיקה. היא שאלה "מה שלומך?" ואמרתי "אני מצויין. את בסדר?" והיא אמרה "ברוך השם".

     

    מכאן כבר לא הקשבתי יותר. המשכנו לדבר עוד קצת, אבל רוב מה ששמעתי היה "ברוך השם" ו"תודה לאל", וחיפשתי דרך מכובדת לצאת משם.

     

    אהבתי אותה מידי פעם גם אחר כך, אבל זה היה מחזיק מעמד עד שנזכרתי בערב ההוא.

     

    המשך הסיפור

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בהתחלה היו סימנים קטנים
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים