מעצבן: מוזיקה בסלולר ללא אוזניות

בשבוע שעבר המתנתי בתחנה באוטובוס. לצידי ישב, ככל הנראה, אנריקה איגלסיאס. מבחינת איכות הסאונד של הבחורון שישב לידי על ספסל הפלסטיק הסדוק זה בהחלט נשמע כך. זה לא היה רינגטון, אלא שיר באורך מלא. אני גם לא מדברת על מוזיקה שדולפת מהאוזניות – הנער פשוט לא טרח לחבר אותן.

כאשר עליתי על האוטובוס כמה דקות לאחר מכן זכיתי להאזין לרצועה נוספת, שאפשר לתאר אותה כאוץ-אוץ-אוץ. יש מוזיקה אלקטרונית, כבודה במקומה מונח, ויש אוץ-אוץ-אוץ. גם הוא לא הצטייד באוזניות. אני בטוחה שבקופסה המקורית של הסלולרי שלו היו כאלה, אבל למה לחבר אותן כשאפשר להנעים את זמנם ולהחריש את אוזנם של כ-40 איש איש עייפים בדרכים לעבודה?

לזרוק אותם!

כל יושבי האוטובוס כיתרו אותו במבטים נוקבים ומסמרי שיער, שלו היו קרני לייזר יכלו להמיס את המכשיר ולהתיך אותו. זה לא הפריע לצעיר לשבת ברגליים פשוקות, להישען לאחור ולהאזין למוזיקה המטמטמת במבט מזוגג ועתיר ביטחון

"את הסלולרים, אתה מתכוון?".

"לא, את הטינאייג'רים עצמם", הוא ענה.

טעם גרוע מתחבר לנימוסים רעים

מעניין לראות שהסלולרים היקרים האלו, עם איכות סאונד של בומבוקס מהאייטיז (אלו שצרכו בטריות ענק ועדיין לא השתוו לרעש הנגרם מהרמקול של נוקיה אחד של בן 15), תמיד משמיעם רק מוזיקה גרועה. ממכשיריהם של בני התשחורת שפגשתי בקעה בעיקר מזרחית, דאנס, להיטי פופ ו-99 אף.אם.

פעם אחת יצא לי לשמוע ילדת Emo שהאזינה לפרנץ פרדיננד, הלהקה שכל פזמון שלה נשמע כמו "מוכרחים להיות שמח", אבל זה גבול היצירתיות שמוזיקה סלולרית רועשת במקומות ציבוריים מגיעה אליו. דומה שיש מתאם בין טעם פופי גרוע, שמתחבר אצלי לצרות אופקים ורדידות מחשבתית, לבין חוצפה סלולרית.

לפני כ-28 שנה החלה סוני לשווק את הווקמן שלה באמצעות ערכים כמו ניידות, פרטיות וחופש בחירה אישית - ולא שכחה לצרף לו אוזניות. צרכני הווקמן חדלו להיות קורבנות של מוזיקת רקע האורבת לאוזניהם ברחוב ותוקפת ללא רחמים, כי הייתה להם שכבת בידוד ספוגית נהדרת, שכיסתה את האוזניות החדישות במשקל 50 גרם, וקסטות משלהם.

אירוני שדווקא הקידמה הטכנולוגית, שמתיימרת לשפר את איכות החיים שלנו ולהיטיב עימנו, לוקחת מאיתנו את החירות האידיאלית הזו. לאחר שתרבות הסלולר גבתה מאיתנו את שארית הפרטיות ושיעבדה אותנו לטובת ערכי עבדות

מפוקפקים כמו זמינות סביב לשעון, היא מתחילה לגבות מאיתנו את שעות השקט הבודדות שנותרו לנו. במקום לבקש מהנער הרועש לכבות או לחבר אוזניות, סתם ישבנו שם מפוחדים וקפואים.

תמיד מדברים על כך שהטכנולוגיה מאיימת להכחיד את הפרטיות, אך מה לגבי התהליך ההפוך, הפלישה של הפרטי למרחב הציבורי והפקעתו מכלל הציבור? ראוי לאותם מכונות סאונד מהלכות להפעיל קצת סלקציה ולהשאיר אותנו מחוץ למועדון שלהם.

הכרטיסן יחרים

חברות הסלולר קרוב לוודאי מרוצות: הן מוכרות למרעישים את המכשירים המשוכללים ולעתים קרובות את השירים להורדה. נכון, זו לא סוגייה בטחונית-לאומית, ואפשר להישאר בחיים ולסבול קצת מוזיקה גרועה במקומות ציבוריים, באיכות של הרבה פולי.

זה אפילו חוקי ומותר, אבל זה פשוט לא הוגן. אני לא אומרת שצריך לזרוק אותם מחלון האוטובוס, אבל אשמח לראות את הכרטיסן מחרים את הרעשנים הקטנים האלו מפעם לפעם בהבטחה כי יוחזרו בסוף הנסיעה. (אדר שלו)

אם אתם מסכימים עם אדר, הגיבו ובחרו באפשרות "בעד". חושבים שהיא קטנונית ומבחינתכם זה סבבה להצטרף לכל מובייל קלאבינג לעת מצוא - בחרו ב"נגד".