אתגר אינטלקטואלי

בחודש אוגוסט יחגוג אתגר קרת את יום הולדתו ה-40. "אנדי וורהול של הספרות הישראלית" מצליח, למרות הפז"ם, לשמר נקודת מבט ילדותית, שובבה ופנטסטית. את ספרו הראשון, "צינורות", פרסם ב-1992 כשהיה בן 24 בלבד. מאז הספיק לקטוף לא מעט פרסים ותארים. השנה הוא מועמד לפרס אוקונור לסיפורים קצרים על הנובלה "הקייטנה של קנלר" פרי עטו.

הוא צמחוני. מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. חובב קומיקס. סיפור קצר שכתב תחת השם "צפירה" הוא חלק מתכנית הלימודים לבגרות בספרות. הסרט "מדוזות", שיצר במשותף עם רעייתו, שירה גפן, זכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, כמו גם בפרסי איגוד היוצרים והביקורת הצעירה שהוענקו במסגרת הפסטיבל. בנם הבכור של הזוג, לב, נולד במקביל לצילומי הסרט.

את הנובלה "הקייטנה של קנלר" שראתה אור ב-1998 עיבד לאחרונה הבמאי הקרואטי גוראן דוקיץ' לקולנוע. בסרט, "חותכי ורידים, סיפור אהבה", משתתפים טום וויטס ופטריק פוג'יט. הסרט עורר שערורייה זוטא כשנטען שהוא מעודד התאבדות. ברשימת האקסיות של קרת - שדרית הרדיו מיכל ניב שהתאבדה. המוות, יש לומר, נוכח לא מעט בכתביו.

עבודה משותפת אינה זרה לו. הוא כתב ביחד עם יונתן בר גיורא את "מבצע אנטבה - המחזמר", הפקה תיאטרונית שגרפה את הפרס הראשון בפסטיבל עכו. ביחד עם גור בנטביץ' את התסריט "משהו טוטאלי", סרט שהפך למיני קאלט. ביחד עם רן טל את הסרט הקצר "מלכה לב אדום", שזכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, ושיתף פעולה עם המאיירים רותו מודן ("לא באנו ליהנות", "אבא בורח עם הקרקס") ואסף חנוכה ("סמטאות הזעם", "פיצריה קמיקזה"). השנה הוציא במשותף עם בת זוגו גפן את ספר הילדים "לילה בלי ירח", שזוכה להצלחה רבה.

לחיות עוד חיים

יש לו הורים ניצולי שואה, אח שגר על עץ בתאילנד ואחות שחזרה בתשובה. ספר הילדים הראשון שפרסם, "אבא בורח עם הקרקס", נכתב לאחייניו. חמו הוא יונתן גפן. גיסו הוא אביב גפן. עכשיו יש להם גם דילן במשפחה. הוא מעיד על עצמו כמי שחי חזק בתוך הספק. אכילס הוא מודל לכתיבה כי: "כל דמות צריכה שיהיו בה גם כוח וגם חולשה בשביל להיות אנושית".

את המילה בלאגן הוא אוהב. "זה סוג של תוהו ובוהו עם קונוטציה חיובית. זה אומר משהו על חברה כשאי סדר ואנרכיה נתפסים בה כחיוביים. מבחינתי, זה משקל נגד אוטומטיות וסטגנציה".

על הסט של "מדוזות". גורף פרסים

הוא אוהב התחלות, ובניגוד לכותבים אחרים לא מפחד מדפים ריקים. "בכל פעם שאתה מתחיל משהו, זה כמו לחיות עוד חיים. זה מה שתמיד משך אותי באמנות. אבא שלי היה אדם שכל כמה שנים החליף מקצוע כי הוא רצה לחיות הרבה חיים. הוא רצה לחיות חיים שעבודה אחת מכתיבה, ואחר כך חיים שעבודה אחרת מכתיבה. אמנות מאפשרת לעשות את זה. פעם אחת אתה במאי קולנוע, אחר כך אתה כותב סיפור שבו אתה ילד בן ארבע, ובפעם אחרת אתה רוצח שכיר. נקודת ההתחלה זו לידה. הדף הריק הוא הרגע שלפני הלידה וזה תמיד מרגש". אולי בגלל זה הוא אוהב בקרים. "בתוך הראש שלי אני ישן עם נעליים. אני מתעורר כמו להקפצה. בשבילי כל הרעיון הזה של להתעורר זה כמו נס".

כמי שמגדיר את עצמו "אדם חרד" כדורגל הוא סוג של מפלט מרגיע. "פתאום יש 90 דקות שבהם אני יודע מה אני רוצה. הרצונות ברורים - שהקבוצה הזו תכניס גול ושהקבוצה ההיא תספוג גול, פתאום הרצונות ברורים והכל תחום. אני יודע איפה דברים מתחילים ואיפה הם נגמרים. בחיים אין את זה". בהקשר קרתי הוא מצליח לחבר בין כדורגל לאמנות הסיפור. "בגלל שאני בנאדם חרד סיפור בשבילי זה דרך לסדר את המציאות. מה שמאיים במציאות זה שהיא לגמרי אקראית וקורים בה דברים שלא קשורים אחד לשני. הדרך להרגיע היא בלספר סיפור שיחבר בין הדברים וייתן להם סיבה. בלספר סיפור יש משהו מרגיע".

מתקלפים מהקיום הקונקרטי

קרת מעיד על עצמו כמי שכותב רק כשיש לו מה לומר. הוא חושב שסופרים "אמיתיים" או "רציניים" קמים כל יום לעבודה ויושבים מול המחשב. "לא מתוך עצלנות אבל אני פשוט לא יודע לעשות את זה". הוא אוהב קיץ. אוהב להזיע למרות שזה קצת מגעיל. מפחד מגשם. "נולדתי בחודש השישי וזה שהייתי פג לא עבר אף פעם", הוא אומר, "תמיד אמרו לי: תיזהר בגשם! אז תמיד בחורף אני בכוננות ספיגה. כשאני יוצא מהבית זה כמו מישהו שמחכים לו בחוץ ללכת איתו מכות".

הוא נולד ברמת גן אבל מחובר לתל אביב, וזה לא מקרה לדידו שמרבית מסיפוריו מתרחשים בה. "זו עיר כזו באמצע המקום הכי עצבני ולחוץ בעולם עם חוף ים שהוא אקסטריטוריאלי ובו כל הכללים של המזרח התיכון מפסיקים להתקיים".

הוא הולך תמיד לאותו החוף. "משחקים שם כדורגל עם תחתונים ובגדי ים וכשכולם הולכים להתלבש פתאום אתה יכול לראות דרך הבגדים שאחד הוא עורך דין, השני שוטר במג"ב והשלישי הוא ערבי מיפו. במקום הזה אנחנו מתקלפים מהקיום הקונקרטי שלנו והופכים להיות בני אדם. יש בזה משהו מאוד נעים ומשחרר. זה קו משווה פוליטי-גזעי-סוציו-אקונומי. אתה נהיה בנאדם. יש משהו בנוכחות של הים שמכניסה את הכל לפרופורציה. אתה מסתכל על הים וכמה שתהיה עצבני או עצוב, הים הרבה יותר גדול מהכל. אם אפשר היה לארגן רק חוף, אולי היינו מגיעים לשלום במזרח התיכון. זה הקילומטרים האלה פנימה, שבהם הכל מתבלגן".