אטריות מחוממות

קטע מתוך הסרט

החייזר החמוד אי.טי. הוא עתה ילד סיני בן שש, בנה של עובדת זרה, שחללית האם שלו – כלומר אמו, שגורשה על ידי משטרת ההגירה – הותירה אותו לגורלו. וכמו אותו חבר מכוכב אחר, שהביע בקול של קשיש נאנח את תשוקתו לטלפן הביתה, כך גם העזובי הנ"ל ממיס את לבבות שומעיו כאשר הוא מכריז-פועה בעברית-קשה-שפה "אני ילד סיני". כן, כזה הוא "נודל", הסרט הישראלי החדש, שלשם הדיון בו התכנסנו כאן. קומדיה שהצחוקים בה, כמו גם שיאי הרגש שהיא מספקת, עשויים מאותו חומר סינתטי שממנו נוצרים כלים לשימוש חד פעמי, והיא מועמדת השנה ללא פחות מעשרה פרסי אופיר, בהם לסרט הטוב ביותר.

אלא שסיני המחמד הזה אינו גיבור הסרט. הגיבורה, ליתר דיוק, היא דיילת אוויר (מילי אביטל), פעמיים אלמנת מלחמה – והשד יודע למה היא אמורה לשאת בתואר הכפול הזה – הנותרת במפתיע עם בנה של העוזרת הסינית שלה, לאחר שזו יצאה לשעה קלה, ולא שבה. במקביל מגולל הסרט את קורות אחותה (ענת וקסמן), שיחסיה עם בעלה (אלון אבוטבול) סובלים ממשבר מתמשך, ולמעשה היא מתגוררת עתה בדירת הדיילת. יחד הן יוצאות להרפתקה שראשיתה באיתור העובדת הנעלמה, והמשכה במפגש קורע לב בין האם לבנה המתרחש בבייג'ין הרחוקה.

באוצ'י צ'ן. חמוד, כמו הכלבלב

גברים מתים, נשים מסתפרות

זהו סרט ה"ברוך שובך" של איילת מנחמי, מי שהבליחה לרגע בסוף שנות ה-80 עם "עורבים" הקצר, שהפך לאחד הסרטים המייצגים של הרגע בו נוצר, ואחר כך היתה שותפה לעשיית "סיפורי תל אביב". בין לבין היא ביימה את "אבא גנוב 3”, והיו מי שסברו אז כי מכרה את נשמת הקולנוענית שבה לשטן. אלה, אפשר להניח, יתקשו לספק הסבר הולם מדוע, 16 שנים אחרי, היא חוזרת עם הגרסה הנשית לאותה מעשיה קומית-מלודרמטית, שבה אביטל ממלאת את מקומו של יהודל'ה ברקן.

לזכות "נודל" (שאת התסריט לו כתבה מנחמי בשיתוף עם שמי זרחין) ייאמר, שעיסוקו, כבדרך אגב, במצוקתם של העובדים הלא חוקיים בישראל נעדר כל היבט נצלני, ולכן אין הוא סרט מקומם. מצד שני, הוא עושה הכל כדי לגרום לצופה הישראלי הממוצע להרגיש טוב עם עצמו. שכן, לא זו בלבד שהגירוש הברוטלי לא נראה בו כלל, ושהאטימות לגורלם של הזרים מיוחסת בו לנציגה אקראית של שלטונות החוק; אלא שנחישותה של הגיבורה, שכמו מתחברת באמצעות הילד הסיני הקטון אל רגשותיה האימהיים, מביאה אותנו, בסופו של דבר, לכדי זיכוך. מסוג זה שידע הקולנוע הישראלי עת הפכו סרטי הבורקס של שנות ה-70 את הקיפוח העדתי לבידור ממוסחר עם הפי אנד.

"נודל" מעלה על נס את הקשר הנשי – קודם כל בין הגיבורה לאחותה הכועסת – כדי לממש משימה מורכבת "מעבר לקווי האויב", שבעבר היתה נחלתם של גברים הרואיים בלבד. זו, מן הסתם, הסיבה שהגברים כאן הם או מתים (פעמיים. בקרב), או כבויים לגמרי, כמו הדמות התמוהה שמגלם אבוטבול, שהסיפור בינו לבין אשתו בסרט (וקסמן) נותר בלתי מפותח בעליל. בסרט אף נצפה מה שבהיעדר אינפורמציה אחרת ניתן לקרוא לו "חלל נשי" – מעין מספרה (אף שאיננו חותמים על כך) שבה נפגשות הדמויות הנשיות ומדסקסות את "המצב".

עבודתה הקורקטית של מנחמי בצד, קשה להתפעל אף מתרומתם של שאר העושים במלאכה. אביטל, כפי שכבר נוכחנו בארץ ובחו”ל, היא שחקנית מוגבלת, גם אם חיננית; ענת וקסמן, ובכן... היא ענת וקסמן, על שלל הפוזות והשטיקים החוזרים על עצמם; מישהו יצטרך מתישהו ללחוש על אוזנו של הצלם איציק פורטל שהמצלמה הרוטטת, ה"תיעודית" כזה כאילו, מיצתה את עצמה; והילד באוצ'י צ'ן, תושב שנגחאי, שנבחר לתפקיד מבין כ-2000 מועמדים בני ארצו – חמוד. וזה, בעצם, כל מה שהוא צריך להיות. חמוד. בדיוק כמו הכלבלב הלבן עם הכתמים החומים (ואולי להפך) שרץ כאן בעקבותיו. ואולי להפך.