שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שקט, מצלמים: עומק שדה

    עומק שדה הוא אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותו של צלם האוכל ובעזרתו הוא שולט על כמות המידע בפריים. בואו ללמוד איך עושים את זה טוב בשיעור השני בסדנת הצילום שלנו

    השיעור השני שלנו בצילום מזון, יעסוק בעומק שדה. ומה הוא עומק שדה, תשאלו? בתמונות ביתיות, חוסר פוקוס בדרך כלל הורס את התמונה. אבל לפעמים ניתקל בצילומי אוכל שחוסר הפוקוס - הטשטוש העדין הזה שלפעמים מופיע ברקע בתמונות - ממש תורם לאווירה של התמונה ואפילו הופך אותה למוצלחת במיוחד. אז מה בעצם ההבדל ומה גורם לטשטוש הזה בתמונות? המונח הרלוונטי לענייננו נקרא "עומק שדה": כמה מהאיזורים בתמונה יהיו בפוקוס חוץ מהעצם המרכזי בו אנו מתמקדים.

     


    בעזרת עומק השדה יצרנו תמונה שבה המברשת ברקע אמנם נוכחת, אבל לא על חשבון העוגה המפתה (צילום: מאיה מרום)

     

    ככל שעומק השדה יהיה גבוה יותר, כך יותר איזורים מתוך התמונה יהיו בפוקוס. ככל שעומק השדרה יהיה נמוך יותר, כך פחות איזורים מתוך התמונה יהיו בפוקוס (רוב התמונה תהיה מטושטשת חוץ מאיזור קטן שרק הוא יימצא בפוקוס). איך זוכרים? עומק שדה גדול, חלק גדול מהתמונה בפוקוס. עומק שדה קטן, חלק קטן מהתמונה בפוקוס. אז למה זה טוב? לפעמים חשוב לנו שכל האלמנטים בתמונה יקבלו כמות שווה של תשומת לב - לדוגמה, ערימות של תבלינים שונים שכולן צריכות להיות בפוקוס. אבל לפעמים, כשמצלמים מנה, רוצים להראות קצת את האווירה והסביבה מסביב, בלי שתגנוב יותר מדי מתשומת הלב. לשם כך נשאף לצמצם את עומק השדה כדי שהנושא המרכזי שלנו בתמונה יקבל את רוב הפוקוס ותשומת הלב, והשאר יהיה מטושטש ופחות בולט.

     

    בצילום האוכל של פעם, אגב (תסתכלו בספרי הבישול של אמא, לדוגמה) היה אופנתי לצלם את הכל בפוקוס. מה שיצר המון עומס בתמונה - הכל בולט ורואים את הכל - מפיות, סירים, כלי הגשה, כוסות עם שתייה. מאוד קל היה ללכת לאיבוד ולשכוח איפה המנה המדוברת. היום, השימוש בפוקוס ככלי מנחה לעין הוא הרבה יותר ליברלי, ואין פחד מלטשטש דברים ברקע בשביל האווירה. על מנת להסביר בקלות איך נשתמש בעומק שדה לטובתנו, ניקח רגע צעד אחורה, וניגע בשני מושגים בסיסיים בכיוון המצלמה ובשליטת כמות האור שנכנסת.


    צילום אוכל בסגנון קלאסי - הרבה פרטים, רקע חשוך ודרמטי, עומס ויזואלי והכל כמובן בפוקוס (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

     

    הצמצם (Aperture) הוא סדרה של מכסים המסודרים בשכבות אל מול עדשת המצלמה ובאמצעותם אפשר לשלוט כמה אור ייכנס פנימה וייקלט ע"י החיישנים של המצלמה. הצמצם הוא גורם חשוב בשינוי עומק השדה של התמונה שלכם. את גודל הצמצם ניתן לכוון ובכך לשלוט בכמות האור שעוברת פנימה ונקלטת. גודל הצמצם מיוצג על ידי מספרים (f-stops) כמו 3.4, 5.6, 8, 11, 16, 22, 32. המקצוענים מתייחסים למספרים הגבוהים כאל צמצם "סגור" (שבו כמות קטנה של אור תצליח לעבור), ולמספרים הנמוכים כאל צמצם "פתוח" (בו כמות גדולה של אור תצליח לעבור).


    צמצם פתוח - עומק שדה נמוך. עומק שדה נמוך - רק חלק קטן מהתמונה בפוקוס (צילום: מאיה מרום)

     

    שימו לב שכאשר הצמצם "פתוח" (הרבה אור נכנס), יש לווסת את כמות האור באמצעות מהירות התריס (Shutter Speed) גבוהה יותר (אחרת כל התמונה תצא לכם לבנה מרוב אור - "שרופה" - ולא יראו כלום). התריס הוא כמו תריס אמיתי שיש לכם על החלון - מעין מכסה לעדשה שנפתח רק כשמצלמים, על מנת לאפשר לאור לחדור פנימה. את משך הזמן שהתריס נשאר פתוח אפשר לכוון, כמובן, והמספרים נעים בין עשירית שנייה (יש מצלמות שמאפשרות אפילו אלפית שנייה!) ועד 20 שניות ואפילו יותר. ככל שהתריס יהיה פתוח זמן רב יותר, כך ייכנס יותר אור.

     

    ובחזרה לענייננו - עומק שדה

    אז איך עושים את זה? הדבר העיקרי והמיידי שאנחנו שולטים בו הוא הצמצם. ככל שהוא "פתוח" יותר (זוכרים? המספרים הנמוכים = "פתוח") כך יהיה הרבה פחות פוקוס בתמונה והוא יתמקד באיזור מאוד ספציפי (לא רק הצמצם משפיע על עומק השדה - גם המרחק שלכם מהאובייקט שאותו אתם מצלמים, והתכונות של העדשה בה אתם משתמשים - עדשות שונות בגדלים שונים מספקות עומקי שדה שונים). אז כדי ליצור תמונה בה נתמקד על איזור קטן וכל השאר יישאר מטושטש עלינו ליצור עומק שדה נמוך - ולשם כך נכוון את הצמצם למספר הנמוך ביותר שניתן ("לפתוח" אותו, כמו שאומרים המקצוענים). אם אתם רוצים לרדת יותר נמוך מזה, תוכלו לשקול הצטיידות בעדשה מיוחדת שנקראת "עדשת מאקרו" ומאפשרת לרדת לעומקי שדה עוד יותר נמוכים - ברמה של להתפקס על עיניים של זבוב קטנטן, או הקצוות הזעירים של אבקני הפרח.


    התמונה בצד ימין צולמה עם צמצם סגור, ואילו השמאלית עם צמצם פתוח. שימו לב לפוקוס לא רק על האגוזים בצד ימין, אלא גם על השערות הלבנות שמקדימה (צילום: מאיה מרום)

     

    אל תשכחו שאם הצמצם שלכם פתוח מאוד, התמונה עלולה לצאת "שרופה" אם לא תכוונו את התריס בהתאם (אם ייכנס כל כך הרבה אור מהצמצם וגם מהירות התריס תהיה נמוכה ותאפשר להרבה אור להכנס, יהיה כל כך הרבה אור בתמונה שהכל פשוט יהיה לבן ולא יראו כלום). כשאתם מכוונים את הצמצם ומהירות התריס במצלמה, היעזרו במד-האור המובנה של המצלמה שלכם (שנראה כמו סרגל קטן, ומופיע בדרך כלל בתחתית המסך כשמסתכלים דרך העינית). ככל שהסמן של מד-האור יהיה במרכז הסרגל, כך התמונה תהיה מאוזנת יותר מבחינת האור. על מנת לכוון את הסמן שמאלה או ימינה (כדי להביא אותו למרכז) - כוונו את הצמצם או מהירות התריס. בתמונות בהן אנו רוצים עומק שדה נמוך וצמצם פתוח, נכוון את מהירות התריס לנמוכה יותר, כדי לתת "קונטרה" ולאזן את כמות האור בתמונה. נשמע מסובך? אז זהו, שברגע שמנסים הכל מתבהר, והתוצאות הן מיידיות.

     

    קחו את המצלמה שלכם, בחרו לכם קבוצה של אובייקטים קטנים יחסית, ופזרו אותם במרחב (שורה של עוגיות, ספלי קפה, או סלסלה גדולה עם הרבה פירות). נסו לצלם את אותה סצינה עם עומק שדה גבוה (כשהכל בפוקוס) - שאותו תשיגו על ידי צמצם סגור, ועומק שדה נמוך (רק איזור מאוד מסויים בפוקוס) - שאותו תשיגו על ידי צמצם פתוח.

     

    נכון שנמאס לכם לצלם רק בבוקר? (למי יש זמן?!) בשבוע הבא נדבר על תאורה מלאכותית (ואפילו ניגע בנושא הפלאש, הנו-נו-נו הגדול) ואיך משתמשים בה בצורה נכונה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תבלינים מקבלים טיפול בעומק שדה
    צילום: מאיה מרום
    מומלצים