שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כאן, שם ובכל מקום
    קשה לו לכתוב סיפור שמתרחש רק במקום אחד, אולי בגלל שהוא לא מרגיש שייך לשום מקום: "אני נורא מקנא באנשים שחווים שייכות. אני אף פעם לא הרגשתי בסינק". ראיון עם אופיר טושה גפלה לרגל צאת ספרו החדש, "מאחורי הערפל"

    "אני לא יודע אם זו הטרגדיה או היתרון שלי ככותב, אבל אני לא מרגיש שייכות לשום מקום", אומר אופיר טושה גפלה שחונך עכשיו רומן שלישי, "מאחורי הערפל", בהוצאת כתר. התחושה שלו מלווה את הרומן, למרות שזה אולי הספר הכי ישראלי שכתב.

     

    הוא מתרחש בחום המקומי, בין רחוב בן יהודה לפארק הירקון, ובכל זאת, כמו ספריו הקודמים, "מאחורי הערפל" זר לגמרי לכתיבה המקומית, במבנה ובתוכן, וגם אם הגיבור מתגורר בצפון תל אביב, הסיפור שלו מגיע די מהר עד ליורקשייר וללונדון.


    טושה. צילומים: אלי אלגרט

     

    ההתמקמות באנגליה אפשרה לטושה לתת סוף-סוף ביטוי לתשוקה ישנה. "ריסנתי את עצמי, אבל מתישהו זה היה חייב לצאת החוצה", הוא מודה, "הרי מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני אנגלופיל חסר תקנה. כמובן שהייתי חייב להרגיע את עצמי", הוא מוסיף, "למשל, הפרק שבו הדמויות מה-BBC מדברות עם הגיבור היה הרבה יותר ארוך, שם השתוללתי לגמרי, והמבין יבין". עם זאת, מסייג טושה, "זאת לא אהבה עיוורת. חייתי פרק מסוים בחיים באנגליה ואני גם מכיר את המינוסים שבה. הם עושים גם דברים מטומטמים, כמו החרם האקדמי שזה אוקסימורון בעיני".

     

    איך התחיל הרומן עם הממלכה המאוחדת?

     

    "כשהייתי ילד היה רק ערוץ 1, ואני זוכר שהיתה בו הגמוניה של סדרות בריטיות משנות ה-70. 'אני קלאודיוס' וגם סדרה בשם 'Thriller' ששודרה בימי שבת ב-23:00 בלילה והייתי מכור לזה. לפני שנה קניתי את כל הסדרה באמזון. זה עיצב משהו במהות שלי לתמיד, ועכשיו אבוד לי. אני זוכר שבתור ילד באתי לאבא שלי ושאלתי אותו בנודניקיות יתרה מתי נוסעים לאנגליה, וזה מצחיק כי הפעם הראשונה שנסעתי לאנגליה היתה בגיל 24. דחיתי את הסיפוק.

     

    "אחר כך היתה גם המוזיקה, כי אין מה לעשות, כשאני גדלתי בשנות ה-80 היתה הגמוניה בריטית גם שם. ובכיתה ז' התחיל הרומן שלי עם אגתה כריסטי. החלטתי שבמשך שנתיים אני קורא את כל הספרים שלה באנגלית, 78 ספרים, וזה מה שעשיתי. אני חושב שאולי התרבות שלהם מרתקת אותי כל כך כי אני לא מכיר שום תרבות אחרת שכל כך הרבה סתירות גרות בה בכפיפה אחת: מצד אחד משפחת המלוכה ומצד שני הפאנק. הנימוס שלהם לעומת העובדה שהם צמאי דם".

     

    אז למה אתה לא שם בעצם?

     

    "הרבה סיבות. קודם כל אני נהנה לכתוב בעברית. ושנית, תמיד הרגשתי דיכוטומיה כזאת. אני חצוי, לא יעזור. אני מאוד אוהב את הארץ. יכול להיות שאני צריך להיות פה ולרצות להיות במקום אחר וזו הדרך שלי להרגיש שייך, כמה שזה נשמע מוזר. הייתי באירלנד לפני שנתיים, בהופעה באיזה בר של להקה מקומית שנגנה מוסיקה אירית מסורתית, וראיתי את הקהל המקומי. הוא היה כל כך נינוח, הרגיש בבית, ונורא קינאתי בהם".

     

    הנתק הזה מאוד מורגש בספר. מה שחשוב לך זה הסיפור. לא בוער לך, למשל, להגיד משהו על המקום.

     

    "לא. אבל תמיד בוער לי להגיד משהו על המצב האנושי. המקום הוא כמו תפאורה. נורא קשה לכתוב על משהו שיקרה רק במקום אחד ויהיה חלק ממציאות אחת ויחידה. זה לא יכול להיות רק ישראל. אני נורא מקנא באנשים שחווים שייכות למקום ולזמן. איזה כיף להם שהם בסינק עם המקום. אף פעם לא הרגשתי בסינק עם שום מקום. השייכות היחידה שאני חווה היא שייכות תרבותית".


     

    גם המבנה של הרומן שונה מאוד מהרומנים שנכתבים כאן. ייתכן ששדה ההתייחסות שלך הוא דווקא הספרות הבריטית?

     

    "זה לא נעשה במודע. אני לא יכול לכתוב רומן עב כרס כשאני מציב דרישות סגנוניות מראש. אולי תוכן, אבל גם זה משתנה מהר מאוד. מכנים את הכתיבה שלי מולטי ז'אנרית. מה זה מולטי ז'אנרי? אנחנו מולטי ז'אנרים - אנחנו חווים הכול: מתח והומור וטרגדיה. נראה לי קצת משעמם לכתוב בתוך ז'אנר אחד. אני חושב שאני נותן דרור לעולם הפנימי, אני תמיד חותר לשם וזה גם הטקסטים שמעניין אותי לקרוא. של אנשים שנותנים דרור למקום הזה, שהאמנות שלהם היא השפה שלהם".

     

    על תשוקה ורגישות

    כשקראתי את "מאחורי הערפל" חשבתי לא פעם על דברים שכתב ג'ון אירווינג כאן בראיון - שלפני הכול הוא מספר סיפורים, לא הוגה דעות ולא אינטלקטואל. אחד הדברים שניכרים מספרו של טושה הוא הנאמנות והאהבה שלו למלאכת הסיפור. "הכתיבה מאוד חשובה לי", הוא אומר, "אבל הסיפור הוא הדבר שהכי חשוב לי. יש תחושה כזאת שיש היום פחות סיפורים. אני לא אוהב את האמירה הזאת - הנרטיב מת. כל עוד יש אנשים, הנרטיב לא יכול למות, כי הם כולם סיפורים. נורא חשוב לי לספר סיפור, אני חושב שדרך הסיפור אתה מגלה המון דברים, זה כמו להציב פנס על פרק מסוים בחיים. נורא מרגש אותי לכתוב סיפור שעובד כי אני מתרגש לקרוא סיפורים כאלה. כשאני קורא ספר ופתאום כל הפרטים מתחברים, נופלים למקומות שלהם, זה מסעיר אותי".


    הגיבורים של "מאחורי הערפל" הן דמויות שוליים שרודפות אחרי חלומות אבודים. ארגמן מנקה בתים וחולמת להיות זמרת, ועמנואל הוא איש ביטחון בבנק שמתאהב באישה מסתורית שהוא פוגש בפארק הירקון וחולם להקים איתה משפחה. "הנושא של הספר הזה במילה אחת הוא תשוקה. אני חושב שזה אחד הנושאים המהותיים בחיי אדם. אי אפשר להתקיים ללא תשוקה. יצא לי לנהל המון שיחות עם אנשים ונדהמתי לגלות כמה מהם חיים מחוץ לטווח התשוקה שלהם. זו טרגדיה, אנשים שלא יודעים מה התשוקה שלהם. אנשים בני 40 עם משפחות ומרווחים יפה, שעכשיו לרדוף אחרי התשוקה שלהם נראה להם לוקסוס מטורף. אנשים כבויים. זה יכול להישמע פשטני, אבל בשבילי זה הכי עמוק, הכי נכון".

     

    על שולחן בית הקפה מונחת מחברת סגורה. כשפותחים אותה מגלים עמודים גדושים בכתב יד צפוף. "אני כותב בעט", הוא אומר, "אני רגיל ככה. אני משנה את המחברות מספר לספר. 'עולם הסוף', מכיוון שיש בו ארבעה מעגלי עלילה שונים, כל אחד נכתב בצבע אחר. ממש ועדת קישוט. את 'הקטרקט' כתבתי בעשר מחברות נפרדות, אחת לכל סיפור. ול'מאחורי הערפל' הייתי חייב פורמט אחר. כתבתי אותו במחברות תווים. אל תצחקי, נורא אהבתי את החומשים. זה מדהים לכתוב בחומש, השוליים נורא רחבים".

     

    אז מה יש במחברת הזאת?

     

    "יש מספר ספרים שאני רוצה לכתוב", פוצח טושה בהסבר, "אני מתייחס לזה כאילו יש מסדרון ויש רצף של דלתות משני עבריו, וכל דלת מובילה לסיפור

    אחר. יש נגיד, את הדלת של 'עולם הסוף'. לחדר הזה נכנסתי, ישבתי שם שנתיים, כתבתי את הסיפור, יצאתי ונעלתי את הדלת. אין לי עניין לחזור לשם. מה שקורה לפעמים זה שבזמן שאני נמצא בחדר אחד, אני שומע כאילו קריאות של סיפורים מחדרים אחרים, שרוצים לפתות אותי להיכנס לחדר ההוא, ואני אומר רגע, תחכו בסבלנות. ולפעמים קורה שקשה לי להשתלט ואני מוצא את עצמי פתאום בחדר השני, שאני בכלל לא אמור להיות בו. מה שקורה עכשיו", הוא אומר ומצביע על המחברת, "זה שאני בין איזה שני חדרים שמטמטמים אותי כבר די הרבה זמן".  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טושה. באיזה חדר הוא עכשיו?
    צילום: אלי אלגרט
    "מאחורי הערפל". רודפים אחרי חלומות
    עטיפת ספר
    7 לילות
    מומלצים