שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המתקפה החזיתית על החינוך הממלכתי
    מערכת החינוך הממלכתית בישראל הולכת ומידלדלת, ואוכלוסיות שלמות מייצרות לה אלטרנטיבות הנשענות על תקציבי מדינה. החרדים מכיוון אחד, האוכלוסיות החזקות מהשני והמגזר הערבי מהשלישי, נוגסים במערכת ומתרחקים ממנה. ניר מיכאלי מסביר כיצד הפך החינוך לקורבן של תהליכים חברתיים וכלכליים עמוקים

    בימי הקיץ המהבילים, שבה ועלתה לדיון הציבורי שאלת ההשתמטות מצה"ל. נתוני הגיוס מצביעים על-כך שיותר ויותר פלחים מהאוכלוסייה מוציאים עצמם מחיקו החם של הצבא, שהפך מצדו לצבא 'חצי העם' כדברי שר ביטחוננו. לענייננו, תמונת השותפות בשירות הביטחוני היא בבחינת השתקפות של תמונת החינוך הממלכתי. כשם שיותר ויותר אוכלוסיות מדירות עצמן מהשירות, כך יותר ויותר אוכלוסיות מדירות עצמן מחצר החינוך הממלכתי. כשם שיחידות הצבא מאוישות בעיקר בבני המעמד הבינוני הנשחק, כך גם בתי הספר הממלכתיים נותרים לחנך בעיקר את ילדי אותם מעמדות מוחלשים. כשם שחמישית מאזרחי המדינה מלכתחילה אינה חלק ממעגל של שירות חברתי-לאומי כלשהו, כך גם אותו חלק אינו נתפס כשותף מלא במעגל החינוך הממלכתי.

     

    אך בעוד תמונת הרכבו של הצבא מצליחה לעורר דאגה, להגיר זיעה ולמלא כותרות ראשיות, מצבה של מערכת החינוך הממלכתית ותהליכי הפירוק שזו חווה אינם משיבים רוח של עניין, מחאה או פעולה. חוקים, החלטות ותהליכים המאיימים על עתידה צועדים בסך, בעוד הציבור, ומה שמדאיג אף יותר, גם שליחיו הפוליטיים, מגלים אדישות והשלמה. שלושה תהליכים עכשוויים נוגסים בעוצמה בחינוך הממלכתי בישראל: חקיקת חוקי חינוך עוקפי ממלכה; קידום מדיניות חינוכית מפריטה; והדרת החינוך הערבי. כל-אחד מהם נידון לרוב בנפרד, אך למעשה מדובר בתהליכים מקבילים המתלכדים יחדיו לכדי מתקפה חזיתית כנגד מערכת החינוך הממלכתית.  

     

     

    התהליך הראשון: חוקי חינוך עוקפי ממלכה

    ב-21.5.07 נחקק בתמיכת הממשלה "חוק נהרי", שמחייב רשויות מקומיות לתקצב בתי ספר הנכללים תחת ההגדרה 'מוכר שאינו רשמי' בהיקף דומה לתקצוב שניתן להם בידי המדינה. המשמעות הברורה, עליה התריעו גם ראשי הרשויות המקומיות, היא שעליהם לשלול תקציבים מבתי הספר הממלכתיים ולהעבירם לאלו המוכרים שאינם רשמיים. חוק זה מבשר על חיזוק משמעותי של כל בתי הספר הלא ממלכתיים, בראשם מוסדות החינוך החרדיים, וגם מיני מוסדות ייחודיים מזרמים ומגוונים שונים. חיזוק זה יבוא תוך החלשתם של בתי ספר הממלכתיים, שכבר כיום נאנקים תחת השפעותיהם של שלל קיצוצים שחוו בשנים האחרונות.

     

    בטרם הספקנו לעכל או להתאושש מחוק נהרי, בראשית חודש יולי הונחו על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק נוספות משלימות של חברי הכנסת יעקב ליצמן (יהדות התורה) ויעקב מרגי (ש"ס). שתי ההצעות עוסקות בהכרה ובתקצוב של 'מוסדות

    חינוכיים-תרבותים ייחודיים', ומנסות להתגבר על הכוונות לייסד תוכנית ליבה חינוכית מחייבת כתנאי לקבלת תקצוב מהמדינה, שבג"ץ פסק כי יש ליישמה עד ספטמבר 2007.

     

    בשל התקרבותו של המועד בו עלולים להישלל תקציבים מהחינוך החרדי, ועל בסיס ההסכמים הקואליציונים, מציעים המחוקקים להכיר בבתי ספר כמוסדות תרבות אוטונומיים, ולאפשר להם לעצב את סדר יומם התוכני והחינוכי כראות עיניהם תוך התחייבות להמשיך ולתקצבם בשיעורים דומים לאלו הנקוטים כיום. בשפה פשוטה מדובר על הסרת איום הליבה מחד, והבטחת המשך תקצוב המדינה מאידך. בפועל, שתי הצעות החוק עברו בקריאה טרומית בראשית חודש יולי האחרון.

     

    השילוב בין שני מהלכי החקיקה, חוק נהרי המחייב את הרשויות המקומיות לתקצב מוסדות מסיווג 'מוכר שאינו רשמי', וחוקי מרגי וליצמן שמשחררים את המוסדות הללו מכל מחויבות תוכנית או ערכית כתנאי לתקצוב, צפוי לחזק את כלל המוסדות הלא ממלכתיים. המהלך ידרבן עוד ועוד קבוצות להשתחרר מהחינוך הממלכתי ולייסד מיני אלטרנטיבות. בהזדמנויות שונות, תקצובם של בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים הוגדר כפטנט ישראלי מקורי וייחודי - חינוך פרטי הממומן ציבורית. חוקים עוקפי ממלכה אלה מעגנים את הפטנט ומעצימים אותו.

     

     

    התהליך השני: הפרטת מערכת החינוך

    משרד האוצר ממשיך לקדם בעקביות את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ואת הנגזרת המעשית שלה, ההפרטה. מאז שנת 2000 קוצצו מתקציב משרד החינוך יותר מארבעה מיליארד שקל, שהניבו הפחתה של מאות אלפי שעות הוראה, צמצום תקציבי החינוך המועברים לשלטון המקומי והקטנה בתקציב הפעולות של המשרד. ברור כי קיצוצים אלה פוגמים בעיקר באוכלוסיות חלשות, שכן רשויות ואוכלוסיות חזקות מצליחות להתגבר על הקיצוצים הללו בעזרת מימון פרטי. לראיה ניתן להציג את נתוני הלמ"ס המצביעים על גידול מסיבי של ההוצאה הפרטית לחינוך. בנוסף ניכרת ירידה בחלקה של הממשלה בעוגת ההוצאה הלאומית לחינוך, העומד על 28% בלבד. יתר העוגה מתחלקת בין הרשויות המקומיות (22%), מלכ"רים (40%) והמגזר העסקי (10%).

     

    מגמה זו מקבלת כעת חיזוק באמצעות מספר צעדים. כך למשל במסגרת הדיונים על תקציב 2008 נדרש משרד החינוך לקצץ למעלה מחצי מיליארד שקל מתקציבו, וראש אגף התקציבים באוצר הצהיר שמשרדו פועל לשינוי מבני עמוק במערכת החינוך. לדברי פקידי האוצר המהלך יאפשר להגדיל באופן רשמי וגלוי את תשלומי ההורים בקרב אוכלוסיות חזקות. משמעות המהלך היא הרחבת הפערים בין יישובים חזקים לחלשים, כך שהראשונים יזכו לחינוך טוב ועתיר משאבים בעוד האחרונים ייאלצו להסתפק בתקציבים הממשלתיים המקוצצים. המהלך גם צפוי להגביר את הנטל, הכבד ממילא, על מעמד הביניים, אשר מתוך רצון להשתייך לצד ה'חזק' יאלץ לשאת בתשלומים הולכים ותופחים.

     

    חיזוק נוסף למגמת ההפרטה מסתתר במתווה העקרונות שנחתם בין הסתדרות המורים לממשלה ונחגג תחת הכותרת "אופק חדש - מפנה בחינוך בישראל". ההסכם מדבר על הגברת הגמישות התעסוקתית של כוח ההוראה, שפירושה הגברת סמכויות מנהל בית הספר ובהתאמה - הקטנת כוחם של ארגוני המורים. כבר כיום יותר ויותר מורים מועסקים על-ידי תאגידים, חברות או עמותות שאינן כפופות להסכמים הקיבוציים (חברת "יובל חינוך" שהקימה עיריית תל-אביב, למשל, או עמותת "רנה קאסן" הירושלמית). הגברת הגמישות התעסוקתית תחליש עוד יותר את ארגוני המורים, ותקרב את הגשמת חזון שבירת העבודה המאורגנת בחינוך של האוצר.

     

    חשוב להדגיש שהפרטת המערכת אינה רק מהלך מתוכנן ומובנה של פקידים וקברניטים ממשלתיים. הוא מגובה ומועצם על-ידי אוכלוסיות חזקות, הסוללות דרכים יצירתיות לייסודן של בועות איכות בתוך המסגרת הממלכתית או אלטרנטיבות כוללות מחוצה לה. בת חן ויינהבר מהמכון ליזמות בחינוך, מצאה כי החל משנות השמונים התהוו בישראל 217 התארגנויות הורים להקמת בתי ספר פרטיים תחת כותרות מגוונות: דמוקרטיים, אנתרופוסופיים, סביבתיים, טיפוליים ועוד. רוב ההתארגנויות הללו פועלות במרכז הארץ, וניכר כי בניגוד להצהרות בדבר עצירת הקמתן המגמה רק מתחזקת והולכת.

     

     

    התהליך השלישי: הכשרת קיפוח החינוך הערבי

    הפערים האדירים בין החינוך הערבי ליהודי בישראל, הן בתקציבים, בתשתיות ובתמיכות, והן בנתוני הזכאות, הנגישות להשכלה הגבוהה ונתוני נשירה, הם בבחינת נתון ידוע ומוכר. בשנים האחרונות נדמה היה שמערכת החינוך השכילה סוף-סוף להבין את תפקידה ואת אחריותה, ונראו ניצנים של מדיניות המכוונת לצמצום פערים ולהשקעה מסיבית במגזר הערבי. אין לייחס הבנה זו רק לכינונו של חזון חברתי שוויוני, שכן אין ספק שפעילותם של ארגוני זכויות אזרח כפתה על קברניטי מערכת החינוך לנקוט במדיניות מתקנת. יהא המניע אשר יהא, נדמה היה שפריצת הדרך בפתח.

     

    התבוננות מדוקדקת על מצבה של מערכת החינוך הערבית בישראל חושפת תמונה מדאיגה: במזרח ירושלים, למשל, התלמידים סובלים ממחסור של כמעט 1500 כיתות. בפתיחת שנת הלימודים הקודמת עמד מספר הכיתות שנמצאו בתכנון ובבנייה, אך לא תוקצבו, רק על 114. שיעור הנשירה במזרח ירושלים, העומד על כ-50%, לצד מצבה הקשה של מערכת החינוך בעיר, דחף את ההורים לחבור לעמותות וארגוני זכויות כדי להיאבק לקבלת מימון עבור חינוך פרטי. גם מצבה של

    מערכת החינוך הבדואית בנגב דומה, וכולל אחוזי נשירה גבוהים מאוד (30%), אחוזי זכאות העומדים על כמחצית מהממוצע (27%), היעדר תשתיות מינימליות ומחסור חמור בכיתות לימוד.

     

    אחד המנגנונים שהרחיקו תקציבים ממוסדות החינוך במגזר הערבי היה רשימת אזורי העדיפות הלאומית. ברשימה זו, שנקבעה ב-2002 וכללה 500 יישובים, הופיעו רק ארבעה יישובים ערבים. בפברואר 2006 פסק בג"ץ כי הקצאת הטבות תקציביות בתחום החינוך בהתאם לרשימה מפלה את האוכלוסייה הערבית וכי יש לבטלה. בכדי להתגבר על הכרעת בג"ץ, במסגרת חוק ההסדרים של שנת 2007 נוצל חוק ישן שלא יושם מעולם כדי להחזיר לממשלה את הסמכות לחלק הטבות כבעבר. במקביל, בעקבות פנייתה של הממשלה לבג"ץ בחודש יוני השנה, נדחה יישומו של פסק הדין בשנה נוספת.

     

    אך בעוד שבפן הכלכלי ה'ממלכה' מותירה את החינוך הערבי להתבוסס בדלותו, אזי שבפן החינוכי היא מקפידה שבתי הספר ייוותרו חפים מכל עיסוק בתכנים פוליטיים, היסטורים, אקטואלים ואחרים. כך הופכים בתי הספר הממלכתיים לפחות ופחות רלבנטים עבור הנוער הערבי, שמחפש מענה ומשמעות באתרים אחרים. השילוב בין הדרה כלכלית ולפיתה תוכנית מוביל איפוא לדרדורה של מערכת החינוך הערבית, ולצמיחת מסגרות חינוכיות אלטרנטיביות בחצרות של תנועות וארגונים עמוסות במימון ובכוונות קיצוניות. כך, במו ידיה דוחקת מערכת החינוך את הציבור הערבי אל מחוץ לגדרותיה.  

     

    התוצאה: כל קהילה לעצמה

    התהליכים שתוארו מתלכדים לכדי תמונה מדאיגה. מערכת החינוך הממלכתית, המהווה ביטוי להישגי המודרנה, למימושה של אחריות המדינה לחינוך כלל ילדיה, לקידומו של שוויון הזדמנויות ולטיפוח ערכים חברתיים של חינוך, שוויון ואחווה - הולכת ומידלדלת. אוכלוסיות שלמות מייסדות אלטרנטיבות הנשענות על תקציבי מדינה. החרדים מכיוון אחד, האוכלוסיות החזקות מהשני והמגזר הערבי מהשלישי, נוגסים במערכת ומתרחקים ממנה. התוצאה הצפויה היא הגברת ההפרדה וההקצנה: כל קהילה לעצמה, שמיטתו של מצע ערכי-תרבותי משותף והרחבת הפערים הכלכלים-חברתיים.

      

    מערכת החינוך הממלכתית מהווה קורבן של תהליכים חברתיים וכלכליים עמוקים, ובמקביל ניטלת ממנה היכולת למלא את תפקידה ואת ייעודה כמתקנת חברתית. היום נדרשת פעולה נמרצת לשינוי התודעה, ולהחזרת ההכרה בחשיבות קיומה של מערכת עוצמתית. שינוי התודעה נחוץ גם במישור הפוליטי והציבורי, ורק הוא יוכל לבצר את המערכת ולהשיב לה את יכולתה למלא את המחויבויות החברתיות והערכיות שלה.

     

    ניר מיכאלי הוא ראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים, מרצה במכון "כרם" וחבר תנועת "יסו"ד"


     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

      

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים