סופשבוע של שכול, הידברות ואופטימיות

"מותו של אדם אהוב הוא נקודת אל-חזור, אך דווקא מתוך המקום הזה החלטנו לפעול, כדי למנוע שכול עתידי ועל מנת שקבוצתנו לא תגדל". כך, בכנות ובפשטות, מתארים חברי פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, את מטרת התכנסותם. בסוף השבוע האחרון התכנסו 90 מהם במלון סנט ג'ורג' במזרח ירושלים, שם נטלו חלק בסמינר שכותרת "הידיעה היא התחלה". הסמינר, המהווה חלק מפרויקט רחב יותר המתקיים מזה חצי שנה, ביקש לחשוף את זהות האנשים מאחורי השמות, ובמסגרתו השתתפו הנוכחים בדיונים, הרצאות ומפגשים אישיים מרגשים.

ביולי 1994 נחטף אריק פרנקנטל בן ה-19 ונהרג בידי פעילי חמאס. כתגובה לטרגדיה שפקדה אותו החליט אביו, יצחק פרנקנטל, להקים את חוג ההורים המשותף שהפך לימים לפורום הורים שכולים שאיבדו את יקיריהם בסכסוך. כיום חברים בפורום מאות ישראלים ופלסטינים, הנפגשים בקביעות ומקיימים פעילויות רבות. "על-מנת לשים קץ לסכסוך בדרך של דיאלוג הדדי, היה זה אך טבעי שהפורום יתרחב ויכיל בתוכו לא רק ישראלים אלא גם פלסטינים שאיבדו בסכסוך בן משפחה", הם מבהירים.

מארגני הסמינר, הממומן על-ידי ממשלת יפן, מבהירים כי החליטו לקיימו במזרח ירושלים על מנת לאפשר לחברים משני העמים להשתתף. ביומיים שחלקו, שיתפו חברי הפורום את הנוכחים בחוויות אישיות מפעילויות עבר, בפרויקטים עתידיים וכן במפגשים אישיים מרגשים. הבולט שבהן היה מפגש שנערך בחברון בין בועז כיתאין ואוסאמה אבו-עייאש. בועז איבד את בנו באסון המסוקים ושורשי סיפורו האישי נעוצים בתחילת המאה בחברון, שם התגורר סבו. במאורעות תרפ"ט (1929) הצילו חברים פלסטינים את חיי בני המשפחה. סיפורו של אוסאמה מתחיל גם הוא בקורות חייו של סבו, שנפצע ולאחר מכן נהרג בקרב בגוש עציון. אישתו של אוסאמה איבדה שניים מאחיה.

מפגש עוצמתי נוסף התקיים בין מאשקה ליטבק ועיד אבו-עייאש. מאשקה איבדה את אביה בשנת 1948, טרם נולדה ונקראה על שמו. בנובמבר 1970 נהרג אחיה הגדול, ארנון, כשהוא בן 26 בלבד וגם מאשקה עצמה נפצעה בראשה וברגלה מרסיסי רימון, בעת שהשתתפה בהפגנת "שלום עכשיו", בה נהרג אמיל גרינצוויג. עיד איבד גם הוא את אביו בשנת 1948, בקרב על כפר עציון, כשהיה כבן חצי שנה. מפגש נוסף התקיים בין נאסרה שיהאב, שאיבדה שני בנים בתקריות שונות עם כוחות הביטחון, ובין כמאל זידאן, נכה צה"ל שנפגע במלחמת יום כיפור ששכל שני בנים במסגרת שירותם הצבאי.

"מדברים מתוך השכול". חברי הפורום (צילום: פורום המשפחות השכולות) 

"אין לי את הפריבילגיה לאבד תקווה"

אורחת יוצאת דופן בסמינר היתה אן קאר, פעילת פיוס מצפון אירלנד, שביקשה לשתף את חברי הפורום בנסיונה מעבודת שטח שערכה במולדתה. בתום היום השני אמרה קאר בהתרגשות כי "עבורי היה זה חוויה לימודית ממדרגה ראשונה ונסיון מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי". לדבריה, "מדהים שאנשים שחוו שכול וכאב משני צידי המתרס מוכנים לשתף בחוויותיהם ובכאבם. העובדה שהפורום הצליח ליצור דיאלוג שכזה מופלאה בעיני ואין לי ספק כי למרות הכאב, פרויקט מסוג זה יעשה שינוי". קאר הבהירה אמנם כי "זה עלול לקחת זמן", אך הוסיפה כי "דברים עוד ישתנו. אין לי ספק כי אשתמש בחוויות מהיומיים הללו במסגרת בעבודתי בצפון אירלנד".

במהלך הסמינר סיפרה רובי דמלין, דוברת הפורום, כי "במסגרת הפורום מוצגת תערוכה ייחודית הנקראת 'מגישים פיוס', במהלכה יוצגו קערות פיוס, פרי עבודתם של 135 אמנים ישראלים ופלסטינים". לדבריה, שערי התערוכה ייפתחו בבנייני האומות המאוחדות בניו יורק, ב-3 בספטמבר. דמלין ציינה כי "אנו מקווים לעורר מודעות לרעיונות עליהם מושתת הפורום ולהרחיב את פעילותו".

לקראת סיום ביקש רוני הירשזון, ממקימי הפורום, להביע אופטימיות. "אני מאמין בכל מאודי בשינוי", הבהיר, והוסיף כי "אין לי את הפריבילגיה לאבד תקווה. יש לי ילדים ונכדים". לדברי הירשזון, "אם אנחנו רוצים לחיות כאן, אנחנו חייבים לפעול לשינוי. אין לי ספק שמדובר בתהליך ארוך, אך העובדה כי דווקא אלו ששילמו את המחיר הכבד ביותר, מחיר השכול, משני הצדדים, מסוגלים לשבת ולדבר על הכאב הגדול ועל הכיבוש משני צידי המתרס, מראה שניתן ואפשר להגיע לפתרון ולדו-קיום. אחרי היומיים האלה ברור לי שהגענו לשלב גבוה במערכת היחסים בין המשתתפים הפלסטינים לישראלים".