היא צחקה ואמרה, "תמיד פינטזתי על שלישיה" (אניטה - 1)

זה מסוג הסיפורים שאני מנסה לשכוח. יוסי בנאי כתב "היינו צעירים וזה היה מזמן" אבל במקרה שלי, זה לא היה מספיק מזמן.

ליאור ואני הכרנו במחנה בכיתה ז' ומאז לא נפרדנו. היינו יוצאים יחד, חוזרים יחד, לומדים יחד וקונים בגדים יחד. בגיל 16, שהגענו אליו בהפרש של חמישה שבועות, הוצאנו רשיונות נהיגה על אופנוע, ואת הגלגלים הראשונים מובן שקנינו באותו זמן ובאותו מקום ואחרי ויכוחים חוזרים ונשנים עם שני זוגות הורים, שתיאמו עמדות ונכנעו יחד.

דווקא בבחורות היה לנו טעם קצת שונה: לליאור היתה תמיד משיכה ללא חשוב מה הן אומרות, העיקר שיראו קצת זנותיות. אני הייתי צריך לדבר. תמיד. לפני. אחרי, ולפעמים גם במקום. ליאור היה אומר שאני צריך ללמוד לסתום את הפה, והאמת שהוא צדק. אבל בשורה הסופית, אם לא היה עם מי לדבר, גם לא היה צורך להכניס אותן למיטה. עם הזמן השלמתי את החוסר, אבל בשנים ההן ליאור בהחלט היה בכיוון אחר ממני.

התגייסנו לצבא, ושם נפרדנו באופן זמני, כשהציבו אותנו ליחידות שונות. סופי השבוע שלנו בבית לא תמיד יצאו באותו זמן, מה שהשאיר לליאור יותר זמן פנוי לאסוף את הפרגיות שלו מאיפה שהוא היה מוצא אותן, ועד שהיינו נפגשים הן בדרך כלל כבר הוחלפו פעמיים. אני, לעומת זאת, הייתי חייב להיות עם כל אחת כמה חודשים לפחות.

אחרי הצבא התחלנו לחסוך כסף לטיול בחו"ל. לא ידענו לאן ניסע ואיך ולמה. אפילו לא דיברנו על זה. פשוט עבדנו, בכל מה שאפשר. ואז, יום אחד, כשעבדנו בשטיפת מכוניות במכון ביד אליהו, ליאור סיפר לי שהדוד שלו מצ'כיה הזמין אותו אליו לכמה שבועות, אז אולי ניסע יחד. שאלתי את ליאור מה יש לנו לעשות בצ'כיה, והוא אמר שגם הוא לא יודע, אבל לדוד יש כסף ואין לו ילדים, כך שלפחות הוא "יאמץ" אותנו ולא תהיה לנו בעיה שם. חשבתי על זה די הרבה, כמעט עשר דקות תמימות, ושאלתי "שבוע הבא מתאים לך?" ובערך ככה זה היה.

בשדה התעופה חיכו לנו שני גברים. אחד בן בערך 70, שיער לבן, קראו לו יעקב והוא היה הדוד של ליאור. לידו עמד סטפן, בחור צעיר עם חליפה שחורה שנראה כמו קברן. זה היה הנהג שלו. יעקב היה ניצול שואה, איש ציני להחריד, שדיבר עברית שבורה ותנ"כית, ואחרי שהתרגלת אליה הסתבר שהוא אפילו מצחיק. יש לו רשת ענקית של חנויות בגדים, והוא רמז לליאור יותר מפעם אחת שאין לו מי שיירש אותה.

בטירה בה הוא גר היו בטח יותר חדרי שינה ממה שראינו. היו שם יותר חדרי אמבטיה ממספר החדרים שהיו בדירת הוריי. כל אחד מאיתנו קיבל את החדר שלו וירדנו לארוחת ערב. יעקב הציע שסטפן ייקח אותנו העירה יותר מאוחר כדי להראות לנו קצת את פראג.

שיחקנו אותה מיליונרים. ישבנו במרצדס הכי מפוארת שיכולה להיות, חלונות שחורים שחלילה "עמך" לא יראו אותנו, נהג עם כובע שממלא הוראות של הדוד, ואנחנו רק מהנהנים מדי פעם כדי לסמן לו שאנחנו בחיים.

זה לא היה בדיוק מה שנקרא "טיול של אחרי צבא"

אחרי שבוע בערך, התחלתי להתייבש. זה לא היה בדיוק מה שנקרא "טיול של אחרי צבא". הדוד כנראה קרא את המחשבות שלי והציע שנישאר בעיר כמה ימים. הוא צייד אותנו בחדר באחד מבתי המלון הכי מפוארים שבהם נהג לישון לפעמים כשהיה עייף מכדי לחזור הביתה, בשמות של מועדונים שבהם לא נצטרך לשלם כי יש לו שם חשבון פתוח ובעוד כל מיני מציאות, ואז הוסיף שגם הנהג יעמוד לרשותנו. להצעה האחרונה סירבנו בנימוס.

למחרת, יום שבת, פרקנו את המזוודות במלון. בסוויטה שלנו היו סלון, חדר שינה עם שתי מיטות זוגיות ענקיות, ג'קוזי, טלוויזיות ענק בסלון ובחדר השינה, והרגשנו כמו מלכים. מהחלון נשקף נהר ולטאבה שחוצה את העיר. כל אחד השתלט על מיטה, ובערב יצאנו סוף סוף לבד וברגל ונכנסו למועדון לילה.

אניטה ישבה בכוך לידנו ונראה שחיכתה למישהו. ראיתי אותה מיד כשנכנסו. גם ליאור. התיישבנו בכוך שלידה, וכשליאור קם לשרותים, הוא עצר לידה בדרך חזרה ושאל אם היא לבד. זה נגמר בהזמנה להצטרף אלינו. התברר שהיא קבעה עם חברים שלא הגיעו, וכבר עמדה ללכת.

אחרי הכוס השלישית ששתינו הכל היה לה קצת פחות מסוכן

היא היתה סטודנטית למשפטים, מבוגרת מאיתנו בשנה. היא תמיד רצתה לבקר בישראל, אבל נשמע לה מסוכן מדי. אחרי הכוס השלישית ששתינו יחד הכל היה לה כבר קצת פחות מסוכן. לכולנו.

בסביבות שתיים בלילה התחילו לעשות קולות של סוגרים, ואנחנו כבר לא ממש דיברנו בהיגיון. כשהתרוממנו ללכת משם כולנו קצת הסתבכנו ברגליים. יצאנו ודיברנו על למצוא לה מונית, אבל ליאור שאל בטבעיות אם היא רוצה לבוא אלינו למלון. זה נשמע כל כך תמים, שגם אני לא חשבתי על שום דבר מסובך.

אניטה חשבה שניה, צחקה ואמרה – "בטח. תמיד חלמתי להיות עם שני גברים". גם אני צחקתי.

זה עבר לי אחרי שעה בערך, כשהיא ערומה מעליי, וגם ליאור משתתף בחגיגה. או שאני השתתפתי. או מה שזה לא היה. אבל זה כן היה. ובבוקר לקח לי כמה דקות עד שהעזתי לפתוח את העיניים כדי לראות אם זה באמת קרה. זה באמת קרה.