רציתי להיעלם מליאור, מאניטה, וגם מעצמי (אניטה - 2)

בבוקר התגנבתי מהמיטה. הצלחתי למשוך את שתי הרגליים שלי מתחת לאניטה בלי שתתעורר. ליאור היה מהצד השני שלה. לקחתי את הבגדים שלי ונכנסתי בשקט למקלחת, מתפלל שאני לא עושה יותר מדי רעש, והצלחתי להתגנב מחוץ לחדר. אם הם התעוררו מהטריקה של הדלת, כבר לא היה אכפת לי.

רצתי לכיוון המעלית, ורק כשהגעתי למסעדה של המלון ושתיתי קפה, נרגעתי. לא הייתי בקטע כזה קודם. גם לא אחר כך. רציתי להיעלם מליאור, מאניטה, וגם מעצמי. ישבתי מהורהר מול הקפה, כשהכסא מולי זז ואניטה התיישבה. לא יכולתי לברוח. היא אמרה בטבעיות "בוקר טוב", כאילו לא בילתה את הלילה הקודם עם החבר הכי טוב שלי ואיתי. היא שאלה למה ברחתי מהחדר.

אמרתי שהם ישנו, ושלא רציתי להעיר אותם. היא עשתה מין "כן" כזה עם הראש שהיה יותר כמו "כאילו", אבל לא התעקשה. היא שאלה מה אנחנו מתכננים לעשות בהמשך היום. לא ממש ידעתי, אז שאלתי אותה אם יש לה רעיון. וככה התחלנו לדבר. כאילו כלום לא היה מוזר בלילה שרק נגמר.

היא ישבה עם הגב לדלת, ואור השמש שנכנס מאחוריה גרם לשיער החום והארוך שלה להיראות כאילו יש סביבו מין הילה. יכול להיות שזו היתה ההשפעה של כל האלכוהול מהלילה הקודם. יכול להיות שלא. אבל אני התחלתי להתהפנט.

היא התחילה לספר לי על כל מיני מקומות בסביבה, על ההיסטוריה שלהם, אחר כך על עצמה ושאלה עלי, ובלי ששמנו לב השעה כבר היתה 11 וליאור עדיין ישן. אז היא שאלה אם אני רוצה שהיא תראה לי קצת את העיר.

עליתי לחדר לבדוק מה עם ליאור. הפדלאה ישן. הערתי אותו, הוא רטן שהוא רוצה לישון, אז אמרתי לו שאני יוצא לטייל. לא טרחתי להזכיר את אניטה.

טיילנו כל היום. בסביבות שמונה, כשצעדנו לאורך הנהר והיא גיששה את כף היד שלה לתוך שלי, עברה לי פעימה בלב, כזו שהרגשתי לשם שינוי. אבל אז גם פתאום קפץ לי בראש כמה מאוחר וליאור לבד בחדר.

הייתי חייב להסביר לה שלשם שינוי דווקא טוב לי

קצת נקרעתי, אבל ליאור היה במקום הראשון מבחינתי, אז הסברתי לאניטה שאני דואג לו ואני צריך לחזור למלון. היא פירשה את זה כאילו אני דוחה אותה. הרגשתי את זה. היא גם לקחה את היד שלה בחזרה. הייתי חייב להסביר לה שלשם שינוי דווקא טוב לי. אז נתתי לה נשיקה ושאלתי אותה אם היא עסוקה מחר. היא חייכה ואמרה שלא. נתנה לי מספר טלפון שלה ונפרדנו.

ליאור, שבעצם לא ידע כלום, רבץ על הספה עם בקבוק מים מינרליים ותחתונים, צופה באיזה סרט עם דיבוב לאנגלית. הוא אמר שהוא מרגיש על הפנים ושאל מה עשיתי כל היום. סיפרתי לו שטיילתי, וכשצעדתי לכיוון מכונת הקפה מילמלתי "עם אניטה". הוא עשה קולות של נחנק.

"עם מי?"

"עם אניטה. זוכר? אניטה? או שהיית שיכור מדי?"

"עם הזנזונת ההיא?" שאל, ואני קפאתי. זה היה כמו אגרוף בבטן. ולא יכולתי לקפוץ מהר מדי להגנתה, כי הרי גם אני הייתי שם בלילה הקודם, ואת ההמשך הוא לא ידע. אז רק אמרתי "תירגע, אה? היא דווקא בסדר גמור".

"אתה יכול לצאת עם הזיון של אתמול"

הוא גיחך. "אתה מאוהב, חמודי?" שאל בטון לועג, ואני שאלתי בתשובה אם הוא רוצה סוכר בקפה. אחר כך שאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת בלילה לאיזה מקום, והוא ענה שהוא עדיין עם כאב ראש אבל "אתה יכול לצאת עם הזיון של אתמול"

אמרתי משהו כמו "יש לך סטייל אתה", והוא המשיך להסתלבט עלי, רק שאני כבר לא הקשבתי. נכנסתי לחדר השינה, התקשרתי לאניטה ושאלתי אותה אם בא לה לראות אותי פעמיים באותו יום. החלפתי בגדים, וכשעמדתי לצאת ליאור שאל לאן אני הולך. אמרתי לו.

"אתה רציני?" הוא צחק.

"מאוד. למה?"

"תגיד, נפלת על הראש? איזו צ'כית שהזדיינה עם שנינו בלילה ואתה הולך להיפגש איתה?"

"בוא'נה, אתה אידיוט לפעמים", עניתי ויצאתי. לפני שטרקתי את הדלת הוא עוד קרא אחריי בצחוק "תודיע לי אם אתה לא חוזר הלילה".

אניטה אספה אותי מהמלון בסקודה קטנה וישנה. היא לקחה אותי למסעדה, ובדרך שאלה אם הכל בסדר. שאלתי למה, והיא אמרה שזה נכון מה שאומרים על יהודים, כל תשובה שלהם זו שאלה. צחקתי, אבל לא יכולתי ממש לענות לה.

"עשית פעם משהו כזה?"

במסעדה היא לא ויתרה. "נו?". לא הייתי צריך לשאול, ידעתי מה היא שואלת. אבל כמו קודם, לא יכולתי לענות לה. אז שתקנו כמה דקות.

"עשית פעם משהו כזה?"

חשבתי שאני יודע על מה היא מדברת, אבל שיחקתי אותה חכם בלילה. "מה זה משהו כזה?".

היא לא ענתה. רק הורידה את המבט על כוס המיץ שלה ובחשה אותה עם האצבע במבט שנראה לי עצוב. אחרי כמה דקות של שקט מביך, היא הרימה את הראש, נעצה בי מבט ואמרה "גם אני לא".

"תשמעי", אמרתי, "אני לא אפילו קרוב לעשות דברים מטורפים. וזה היה מטורף. לפחות בעולם שלי. זה לא היה כל כך נורא אלמלא הייתי רואה אותך היום ואלמלא מצאת חן בעיניי כל כך". חשבתי שאמרתי משהו נחמד לשם שינוי, אבל לא.

"אז אני לא מוצאת חן בעיניך עכשיו? בגלל מה שאנחנו עשינו הלילה?" והיא כמובן שהדגישה את ה"אנחנו".

"את מאוד". לא ידעתי איך לצאת מזה. שינינו נושא, אבל כבר היה קריר למדי. יצאנו מהמסעדה והלכנו קצת ברגל. ניסיתי להסביר את מה שלא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי.

"אולי אני אנסה שוב להסביר", אמרתי. היא ענתה בחצי בחיוך "כן, זה יכול לעזור".

"פתאום התערבבו לי זיון וחברה"

"בחיים שלי יש זיונים, ויש חברות. מה שהיה בלילה היה זיון. בבוקר גיליתי שהיינו יכולים להיות חברים".

"אז זה אומר שאנחנו לא יכולים?" היא שאלה.

"אם נתעלם מזה שאת גרה בצ'כיה ואני בישראל, אז כן, וזו הבעיה. שפתאום התערבבו לי זיון וחברה".

היא שתקה שוב ולקחה לי את היד שוב, כי אני כבר לא העזתי. עצרנו. ואמרה "תשמע, גם אני לא רגילה לקפוץ למיטה עם מישהו שעתיים אחרי שאני מכירה אותו. עם שניים אני עושה את זה מידי פעם, אבל לא ככה". היא צחקה. טוב שהיא יכולה לצחוק. "אבל זה היה. אז מה?"

נתתי לה נשיקה. וכשהיא החזירה אותי למלון השעה היתה אחת בלילה ולא קבענו כלום.

בבוקר ליאור שאל אותי איך היה בלילה. עניתי בסתמיות שנחמד. "זיינת לפחות?" הוא שאל, והייתי חייב לסתום לו את הפה.

"רד מזה", אמרתי.

הוא שתק.

"היא נחמדה", אמרתי. "תאמין לי שבין מה שעשינו בלילה לבין מה שהיא המרחק גדול".

הפעם לשם שינוי הוא ענה בהיגיון. "אתה זוכר שאנחנו רק מבקרים פה, נכון? אנחנו חוזרים לדוד שלי עוד יומיים?"

אמרתי שאני זוכר. יצאנו להסתובב. אחר הצהריים אניטה טילפנה ושאלה אם אנחנו רוצים ללכת לראות הצגה בריטית שהגיעה לפראג. שאלתי את ליאור, והוא אמר שכן.

טעות. ברגע שהיינו שלושתנו יחד הרגשתי לא נוח. הם דווקא היו מנומסים אחד לשני, אבל אני הייתי במתח. רציתי להיות קרוב אליה, אבל איכשהו זה לא נראה לי לעניין. אחרי ההצגה יצאנו לשתות משהו ונפרדנו ממנה. בדרך למלון, ליאור אמר שהיא דווקא נחמדה. אמרתי שאני יודע. למחרת הנהג היה אמור לקחת אותנו חזרה. אמרתי לליאור שאני רוצה להישאר שם עוד יום.

כשאניטה הגיעה למלון בערב כבר הייתי רחוץ, מריח טוב ולבוש במיטב הג'ינס והטריקו שלי. היא נכנסה עם בגדים תואמים, ואפילו שתכננו לצאת, היה ברור שזה לא יקרה. יצאנו עד חדר השינה. הגענו למיטה שלי. לא ממש ברור מי הפשיט את מי, אבל זה הסתיים בשנינו ערומים באותה מיטה בה היינו כמה לילות קודם לכן שלושתנו.

הפרצוף של ליאור היה לי מול העיניים. הגוף הערום שלה אמנם היה היחידי שהיה איתי במיטה, אבל התמונה של ליאור משתתף איתנו בחגיגה לא זזה לי מהראש. הצלחנו איכשהו לעבור את הלילה. בבוקר נפרדנו וחזרתי לטירה של דוד יעקב. לא ראיתי אותה יותר.

חזרתי ארצה. ליאור נשאר בפראג אצל הדוד שלו ולמד את העסק, שלאט לאט הופך להיות שלו. הוא ואניטה היו יחד שלושה חודשים, אבל זה לא עבד ביניהם. אין לי מושג למה. אנחנו לא ממש בקשר. אני רק יודע שבכל פעם שיוצא לי לחשוב עליו עולה לי תמונה של הלילה ההוא, כשהוא גוהר על האשה שיכולתי לאהוב.