לונדון לו מחכה
תשכחו מכל מה שסיפרו לכם על האנגלים, מדובר באחד העמים הכי פחות צפויים ביקום. דני קרמן, שמכיר את לונדון יותר מכל ישראלי אחר, לוקח אתכם למספר אתרים משונים שרק הלונדונים יכלו לחשוב עליהם
למרות כל מה שאומרים עליהם, האנגלים הם אחד העמים הכי פחות צפויים ביקום,
ומוזרויות תמצאו בהם אין קץ. אחר "הקינקיות האנגלית" הזו, אני עוקב בסקרנות כבר שנים רבות, ומדי כמה מטרים, או יארדים ליתר דיוק, מוצא להן בלונדון ביטוי מוחשי. פאב שבונה את המוניטין שלו על זוהמה רבת שנים, כנסייה שהכניסה אליה משמשת גם שער לתחנת "אנדרגראונד" (רכבת התחתית), וכביש שנוהגים בו דווקא בצד ימין. הצטרפו אלי לסיור במקומות מוזרים, שכמותם לא תמצאו באף עיר אחרת.
נשים עירומות - כמה שתרצו; גברים עירומים - השתגעתם?
כיאה לעיר אירופאית טיפוסית, לונדון שופעת פסלי עירום נשי. ההפתעה הגדולה ביותר נמצאת בסמוך לתחנת הרכבת צ'רינג קרוס, בבית זימבאבווה (רודזיה בעבר), שם שכנה בראשית המאה ה-20 האגודה הרפואית הבריטית. יום בהיר אחד פנו ראשי האגודה אל הפסל הנודע סר ג'ייקוב אפשטיין, בבקשה ליצור עבורם שורת פסלי גברים עירומים שיעטרו את הבניין. עם הצבתם של הפסלים נהרו הלונדונים בהמוניהם למקום, אולם לא כדי להתפעל מהיצירות החדשניות. רוב המבקרים טיפסו על קירות הבניין והשחיתו את הפסלים בחמת זעם.
אלה היו דקות התהילה של אפשטיין, שכן אף אחד מפסליו לא זכה מאז לכל כך הרבה תשומת לב כמו הסדרה הזו.
תנאים משופרים לחיילים מזדקנים
אחד המבנים המרשימים בתחומה של לונדון הוא בית האבות לחיילים מזדקנים, שתוכנן במאה ה-17 על ידי האדריכל הנודע כריסטופר רן, מי שתכנן את שיקומה של לונדון אחרי השריפה שהגדולה שהתרחשה בה ב-1666.
"חיילים מזקנים", אם להאמין לאמרה המפורסמת, "לא מתים". ואכן, המבקר בבניין יכול לראות אותם מתחממים בשמש (בימים שזו מואילה בטובה לבוא לצ'לסי), כשהם מעוטרים במיטב האותות והסמלים, שרק מוחם היצירתי של המעצבים הצבאיים הבריטיים מסוגל היה להמציא.
מחוץ לגדר המבנה ניצבת תיבת דואר אנגלית אדומה, מהסוג שהפך כבר מזמן לאחד מסמליה החזותיים של לונדון. אבל התיבה המסוימת הזו היא היחידה בעיר, שבה יש שני פתחים ולא רק אחד. הפתח הראשון מיועד לעוברים והשבים, החפצים להטיל לתוכה מכתב. הפתח השני, הממוקם ממש ממול, מאפשר לחיילים הזקנים, שאיבדו את כושרם, להשליך מכתב לתיבה מתוך תחומי בית האבות - בלי לטרוח לצאת את המבנה.
מה כתוב במכתבי הווטרנים? יכול להיות שהתשובה לכך היא בגדר סוד צבאי, אולם להשערתי הם פשוט משתפים את קרוביהם בזיכרונות מפלשתינה (היא ארץ ישראל), ומגוללים בפניהם את סיפור המרדף אחרי כנופיית "שטרן" האיומה, שאנחנו קראנו לה סתם לח"י.
איך הגיע פסל מגוחך של רופא אליל לכנסייה היפה בלונדון?
הכותרת נועדה לגרות את סקרנותכם. לי אין תשובה ל"איך", אבל הנה הסיפור על הפסל, ששווה גם ביקור: הקתדרלה של סאת'ק בדרום לונדון היא לטעמי הכנסייה הנעימה ביותר בלונדון. גם שייקספיר אגב, חשב כך, ונהג להיכנס אליה מידי פעם, כדי להתפלל או כדי לפקוד את קברו של אחיו, אדמונד.
לבד מהאח לבית משפחת שייקספיר, קבורים במקום עוד כמה ידועי-שם.
אחד מהם הוא ג'ון גואר, שהיה משורר וגם ידיד ופטרון של ג'פרי צ'וסר, גדול משוררי אנגליה בימי הביניים.
קפלה מיוחדת בכנסייה שייכת למשפחת הרווארד, שסיפורה מעניין לא פחות. ג'ון הרווארד, קצב, בעל פאב וגם כומר לעת מצוא, התגורר בסביבת הכנסייה. ביום בהיר אחד נסע לבוסטון שבאמריקה, ועם מותו השאיר בצוואתו 300 ספרים ועוד 779 פאונד, שיועדו להקמת קולג' שישא את שמו. ואכן, אוניברסיטת הרווארד הנושאת את שמו, מספקת גאווה רבה לעיר קיימברידג' מסצ'וסטס.
ובין שני האישים הדגולים הללו יגלה מבקר חד-עין פסל מגוחך, שאם היה מצוין כי זוהי פילגשו של אחד הדוכסים איש לא היה מופתע. ואולם, מדובר בקברו של ליונל לוקייר, רופא לונדוני בן המאה ה-17, שלפי שבועת ההמונים העניק חיים לרבים מתושבי לונדון בזכות גלולה שהמציא, שבכוחה היה לרפא כמעט כל מחלה. המרשם הסודי כנראה קבור ביחד עם ממציאו, שהתעשר עד שיכול היה להרשות לעצמו להיקבר בכנסייה חשובה זו.
לימין שור!
30 המטרים שראשיתם ברחוב "סטראנד" (strand) וסופם בכניסה למלון "סבוי" המהולל, הם הכביש היחיד בבריטניה בו מחויבים כלי רכב לנוע בצד ימין. מדובר בצו פרלמנט רציני, כך שאם מישהו מכם שוקל לשכור חדר במלון הסמוך, מוטב לו יזהר מפני שני דברים:
- לא להסתבך בתאונה
- אם מדובר בזוג מאותו מין, מומלץ לא להתחיל להפיץ את השמועה מכאן. תשאלו את אוסקר ויילד - הצרות שלו התחילו ממש במקום הזה.
לידע כללי: בימי הביניים מלון סבוי היה בכלל ארמון. במאה ה-19 פעל שם תיאטרון סבוי, שהציג את מחזותיהם של גילברט וסאליבן. וכשהמפיק הבין שכדאי לעשות משהו עם הכסף שגרף מהתיאטרון, הוא בנה את המלון המפורסם.
מה עושה פה ה"טמפל בר"?
ה"טמפל בר", שער הכניסה לסיטי מכיוון הווסטמינסטר, הוא תושב ותיק בלונדון, שכן הוא ניצב שם כבר במאה ה-17. כמו בכל שער משערי הסיטי, חלקו העליון שימש בית כלא לעת מצוא, ובסמוך אליו נערכו הוצאות להורג וענישות פומביות - להנאתם של תושבי הסיטי ותושבי ווסטמינסטר המערבית.
מעל לשער נהגו המוציאים להורג לשפד את ראשיהם של הנידונים למוות,
כ-200 שנה עמד במקומו המבנה הזה, שהיה אחד מסמלי הסיטי, עד שהפך מטרד לכלי הרכב הרבים, כיוון שהיה צר מידי. סופרים ואנשי רוח התגייסו לפעול נגד הריסתו, והמבנה הועבר כמות שהוא הרחק מלונדון - לאזור "הרטפורדשיר".
לאור "דרישת הקהל", לפני שנים אחדות החזירו את השער ללונדון והעמידו אותו בכיכר "פאטרנוסטר", ליד כנסיית סנט פול. עד כה זכה השער המשופץ עד בלי הכר לביקורת נוקבת, בשל השיפוץ היסודי מדי שעבר, ובעיקר בשל המיקום, שהוא לדעת מביני דבר "מטופש","חסר רגישות", ו"נטול כבוד לעבר".
הכותב הוא מחבר הספר "לונדון בעקבות סופרים וספרים", בהוצאת אריה ניר
לפנייה לכתב/ת 
