שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ניאו-ליברליזם והמקרה של אחות ביה"ס
    דחיית העתירה שהוגשה לבג"ץ נגד החלטת משרד החינוך לבטל את מוסד אחות בית הספר, ולהחליפה במערך ייעודי של מד"א, עברה ללא רעש ציבורי גדול. וחבל שכך. עופר סיטבון מסביר שאין די במאבק משפטי נגד מהלך ההפרטה - וכי הפיתרון הוא שינוי עמוק בתפיסה המעמידה מעל לכל את היעילות והחיסכון הכלכלי

    בשנים האחרונות, זהו דפוס מוכר במציאות החברתית-כלכלית הישראלית: הממשלה, מובלת בידי משרד האוצר, מקצצת בתקציבי שירות חברתי ו'מייבשת' אותו. קיצוץ זה איננו מצמצם את הביקוש לאותו שירות חיוני, ועל כן נמצא גם מי שיציע אותו במקום המדינה. אלא שדפוסי מתן השירות משתנים: הוא ניתן בידי גוף פרטי, לרוב בעל אינטרס להרוויח; מחירו של השירות - שסופק בעבר בחינם או תמורת מחיר סמלי - מאמיר; והיקף הפריסה שלו מצטמצם ומוכפף לשיקולי רווח במקום לשיקולי צורך. אם תרצו, ניתן לכנות זאת 'הפרטת מחדל' של השירות הציבורי.

     

    לא פעם, מתחיל התהליך כפיילוט זמני. אבל בישראל, כידוע, אין דבר קבוע יותר מהזמני. מצב זה חותר תחת העיקרון המרכזי של מדינת הרווחה, שהוציאה את השירותים הציבוריים החיוניים (חינוך, בריאות, רווחה, דיור ועוד) אל מחוץ לשוק. הפרטת השירות הופכת אותו מחדש לסחורה שרק מי שיש לו ממון יכול לרכשה, ובכך מעמיקים עוד יותר הפערים החברתיים.

     

    לעתים, בעיקר כאשר האוכלוסייה הנפגעת מהקיצוץ משתייכת למעמדות הביניים, מתנהל מאבק ציבורי בהחלטה. במקרים מסוימים המאבק אף מצליח (הפרטת טיפות החלב והמתנ"סים, למשל) ומשרד האוצר גונז את תוכניותיו, לפחות עד ההזדמנות הבאה. עם זאת, במרבית המקרים מצליחה המדינה לקבע בתודעה הציבורית את המעבר הנמשך של ישראל ממדינת רווחה למדינת סעד, כזו המחויבת להעניק רק מינימום - מצטמצם והולך - של שירותים ציבוריים לאזרחיה, בעיקר לנזקקים שביניהם. מי שרוצה יותר - שירכוש בעצמו. היגיון השוק הוא כיום ההיגיון השולט. וזוהי הלא תמצית הניאו-ליברליזם.

     

     

    מוסד חיוני? תלוי את מי שואלים

    המקרה של אחות בית הספר מזכיר את הדפוס הזה. לפני ימים אחדים, בג"ץ דחה עתירה כנגד החלטת משרד החינוך לבטל את מוסד אחות בית הספר, ולהחליפה במערך ייעודי של מד"א. ההחלטה עברה ללא רעש ציבורי גדול, וחבל שכך.

     

    במשך עשרות שנים, נהוג היה כי בכל בתי הספר הממלכתיים נכחה באופן קבוע אחות מוסמכת. חיוניותה של אחות בית הספר נבעה לא רק מיכולותיה המקצועיות, אלא גם מעובדת היותה 'מבוגר אחראי' נוסף שיכול היה להיות קשוב לצורכי התלמידים. כפי שכתבה נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש בפסק

    הדין, "אחות בית הספר במדים ירוקים, שלצווארונה הלבן סיכה, היתה מוסד חיוני בכל בית ספר. כל תלמיד ותלמידה מצאו אוזן קשבת אצל האחות, בגיל הרך ובגיל ההתבגרות. ילד או ילדה אשר חשו בכאב ראש, בכאב בטן או במצוקה כלשהי, חדר האחות היה להם למקלט".  

     

    לפני כמה שנים, בעקבות קיצוצים תקציביים מתמשכים, החליט משרד החינוך לצמצם את נוכחותה של האחות בבתי הספר ליום אחד בשבוע. מכיוון שהילדים עלולים להיפצע או להיזקק לאקמול גם ביתר ימות השבוע היה צורך להעסיק אחות גם בימים אלו - אלא שעלויות מימון שכרה הוטלו על ההורים. וכך קרה שבבתי ספר מבוססים נשאו ההורים בנטל הכספי הנוסף, בעוד הורים באזורי מצוקה התקשו לעשות כן.

     

    בשנת 2004 אסר חוזר מנכ"ל משרד החינוך על גביית תשלומי הורים עבור שירותי בריאות, נוכח הפגיעה הקשה בנגישות השוויונית של תלמידים לשירותי הבריאות הבית ספריים, ונוכח העובדה כי מדובר ב"שירותים שהמדינה נותנת על-פי חוק". מילים כדורבנות, ללא ספק. אלא שהחל משנת 2005, החליט משרד החינוך שלא להעסיק כלל אחיות בבתי הספר.

     

     

    המשך יבוא, אפוא

    קבוצת הורים עתרה לבג"ץ בטענה כי על המדינה לממן נוכחות קבועה של אחות בבתי הספר. לחילופין, טענו, יש לאפשר להם לממן מכספם את שכרה. עמדת המדינה עברה שינויים רבים במהלך הדיונים בבג"ץ: בתחילה הציעה כי המורים יעברו קורס עזרה ראשונה כדי להעניק טיפול ראשוני לתלמידים. ההורים התנגדו להפקיד את בריאות ילדיהם בידי אנשים לא מוסמכים, וגם המורים התנגדו לחובות הנוספות; לאחר מכן הציעה המדינה, בפרץ של יצירתיות, כי השרתים, המזכירות ויתר אנשי הסגל המנהלי יעברו הכשרה במד"א. אלא שגם הצעה זו, כמו גם ההצעה להקים "מוקדים אזוריים ממונעים" שיעניקו לתלמידים שירותי עזרה ראשונה, נדחו על-ידי ההורים, וגם בית המשפט לא היה שבע רצון מהם.

     

    ההצעה האחרונה של משרד החינוך, שנדונה בפסק דינו של בג"ץ, היתה כי שירותי העזרה הראשונה יינתנו על-ידי מד"א. הוא יקים מערך ייעודי של כוננים - והללו יוכלו להגיע לבתי הספר תוך 15 דקות ממועד הקריאה, בהתאם לשיקול דעת

    שיפעיל המוקד. כרגיל במקרים אלו, הצהירה המדינה שמדובר יהיה בפיילוט שייבחן כעבור שנה על-ידי ועדת מעקב משרדית. אשרי המאמין.

     

    בג"ץ אישר את הפיתרון ודחה, כאמור, את העתירה. אמנם כתבה הנשיאה בייניש כי, "הפיתרון המוצע אינו אופטימלי", אך הוא "עונה-לכאורה על התנאים המינימליים הנדרשים למתן שירותי עזרה ראשונה". אגב, בשולי פסק הדין הזכירה בייניש עתירה נוספת, התלויה ועומדת, כנגד כוונת משרד הבריאות להפריט את שירותי הבריאות המונעת לתלמיד. המשך יבוא, אפוא.

     

    דחיית העתירה איננה מפתיעה. שכן בניגוד להצהרותיו של השר פרידמן, בג"ץ אינו מרבה להתערב במקרים הנוגעים לקביעת מדיניות חברתית ולהקצאת תקציבים על-ידי הממשלה. מה שנחוץ כאן איננו רק מאבק משפטי, אלא גם ובעיקר שינוי עמוק בתפיסה המעמידה את שיקולי היעילות והחיסכון הכלכליים מעל לכל.

     

    עופר סיטבון הוא דוקטורנט למשפטים, חבר "יסו"ד"  (ישראל סוציאל-דמוקרטית) ופעיל במכללה החברתית-כלכלית 


     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.  

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים