"אילו אודי היה כאן השנה - היה לנו עכשיו ילד"

קרנית קוראת בגאווה לבני המשפחה המורחבת "הגולדווסרים". היא מספרת על הישיבות שלהם, על התכנונים, על הכוח שהם מעניקים אחד לשני בדרך למטרה אחת נכספת: להביא את אודי הביתה. למרות האהבה והחום, את ראש השנה הנוטף משפחתיות, תעדיף קרנית לבלות בבית, לבדה. מבחינתה מדובר בעוד יום של המתנה לאהובה החטוף, לחבר מספר 1 שלה, כפי שהיא מכנה אותו. "זה רגע קשה" היא אומרת. "ומי שאמור להחזיק לי את היד ברגעים הקשים לא יהיה שם".

שנת תשס"ז הייתה שנה ארוכה ועמוסה עבור קרנית גולדווסר. בראש השנה שעבר היא חייתה עוד תחת הרושם שבתוך פרק זמן קצר, אולי של כמה שבועות או חודשים, יסתיים המשא ומתן ואודי שנחטף ללבנון יחזור לדירתם המשותפת בנשר. אולי במסגרת חילופי שבויים, כפי שהיה מקובל בתום כל מלחמה. "רק זמן מה אחרי החג, הבנתי פתאום שזה עשוי להימשך עוד זמן ארוך. שלא רק שנציין חצי שנה לחטיפה, אלא גם את השנה ואולי אף יותר. הבנתי שזה הולך להיות מאבק ארוך", היא אומרת.

המאבק שאותו מנהלת קרנית, עם בני משפחתה ובני משפחותיהם של אלדד רגב וגלעד שליט, החטופים האחרים, משתרע על פני חלקים נרחבים של הגלובוס, בעיקר בארצות אירופה וארה"ב. היא מתקשה כבר להיזכר בכל הארצות שבהן ביקרו במהלך השנה האחרונה, וברשימת האישים בעלי ההשפעה עמם נפגשו, בהם האפיפיור, נשיא צרפת, ראש ממשלת איטליה, מזכירת המדינה האמריקנית, מזכ"ל האו"ם (הנוכחי והקודם), שרי חוץ, שגרירים, ועשרות אלפי יהודים ואזרחים פשוטים המגיעים לכנסי הזדהות ומצעדים שונים לתמיכה בשחרור החטופים, או לפחות בקבלת מידע על גורלם.

היעדר המידע, הוא בעיני קרנית הטרגדיה הגדולה של השנה האחרונה. הנדנדה המטלטלת את המשפחות בין תקווה לייאוש. "לפעמים אני עושה 'פוס', מסתכלת על הדברים בפרספקטיבה הרחבה. אני קוראת את דו"ח הפציעות, על העובדה שאין אות חיים כל כך הרבה זמן. אני מודעת לפציעה הקשה, ואני מבינה שהמצב הוא קשה. מודעת לאפשרות שהוא לא בין החיים. למרות זאת אני לא מאבדת את המוטיבציה לרגע. הרי גם במקרה של אלחנן טננבאום, אף אחד לא ראה אותו במשך שנה וחצי, והיום הוא כאן, חי ולומד.

"מסתכלת על הדברים בפרספקטיבה הרחבה" (צילום: דורון גולן)

"רגע אחד אתה מסתכל, בצורה ריאלית, על מה שאין לך ביד, ואומר המצב לא טוב. ואז אתה מקשיב ללב, שאומר אחרת. הטלטלה הזו היא מה שהופך את הסיפור שלנו לכל כך טרגי. הטרגדיה היא חוסר הידע, חוסר הוודאות. אתה כל רגע מתנדנד בין אופטימיות לריאליות. ובכוונה אני לא אומרת פסימיות, כי אני לא פסימית".

גם בקבוקי הוויסקי ממתינים על המדף

ביתם של אודי וקרנית מלא אור ומלא בתמונות שצילם אודי. כאן מונית חולפת בניו-יורק, שם צבעונים שפרחו בסנטרל פארק ותמונה שלישית של שתי שפיריות על גבעול עשב ברמת הגולן. תמונתו של אודי עצמו, מודפסת על בריסטול מתוך הקמפיין לשחרור החטופים, מוצבת בין בקבוקי הוויסקי המשובח שבהם נהג לכבד את אורחיו. "אלה שבאמת מבינים בוויסקי מקבלים את ה'גולד-לייבל'", מסבירה קרנית.

בין לבין מסתובב 'מישהו', כלב גולדן מעורב בהאסקי, אותו מצאו השניים משוטט ברחוב. יחד עם 'מישהו' אנחנו יוצאים לטייל בפארק הקק"ל הענק של 'נשר', בין העצים והגשרים התלויים. "כאן המקום של אודי ו'מישהו'", מספרת קרנית. "הוא היה יוצא כאן לרכב איתו ונותן לו לרוץ".

קל מאוד לקרנית לדמיין איך היו החיים נראים אלמלא החטיפה. היא עצמה כבר הייתה היום במהלך עבודת הדוקטורט, כפי שהמליץ לה אודי. "עוד לא התחלתי את לימודי התואר השני, והוא כבר היה מציג אותי בתור דוקטורנטית. הוא עצמו, דווקא רצה להתחיל כבר לעבוד, להיות 'איש גדול' שהולך בבוקר לעבודה, ממלא משימות. הוא גם רצה מאוד ילדים, אז אני די בטוחה שהייתי עכשיו בהיריון, או שהיה לנו כבר ילד. סביר להניח שהיו לנו גם עוד חיות. כלב אחד ושתי חתולות זה לא מספיק. אבל החיים שלנו היו חיים פשוטים של אנשים שקמים בבוקר לעבודה וחוזרים בחמש הביתה. חיים של אזרחים נאמנים למדינה".

"אין חוקים כשחוטפים לך בעל"

החיים של קרנית נעצרו בעת החטיפה. הם נעים סביב מסעות ברחבי העולם והשתתפות באירועים בארץ, מאות אי-מיילים שיש לענות עליהם, אינספור פגישות. "יש הרבה אנשים ששולחים אי-מיילים או ניגשים אלינו כדי לחזק ולעודד. אפשר לחלק אותם לשלושה. אלה שבאמת מעודדים ומאחלים מכל הלב, ויש את אלה שנותנים הוראות. 'את צריכה לעשות ככה וככה. את לא עושה את הדברים כמו שצריך. את צריכה להגיד לאולמרט...'.

הסוג השלישי הם אנשים שלא יודעים מה להגיד, שרק מתלבטים, לגשת או לא, שלא להטריד. הם נבוכים. הרי אין ספר שמסביר איך מתנהגים כשחוטפים לך בן או בעל, אין חוקים".

בלילות, קרנית מתעוררת ובודקת באתרי האינטרנט אם יש חדש, אם יש איזשהן התפתחויות. כך גם בבוקר. לפעמים היא חולמת על אודי. שהוא חוזר פתאום הביתה, כאילו כלום לא קרה. "מה קרה", הוא אומר לה, "הייתי קצת שם וחזרתי".

היא חולמת שאת הטלפונים המבשרים למשפחה היא עושה לאחר שובו, כי אודי נכנס למקלחת. "אני יודעת שזה לא באמת יהיה ככה. הוא גם לא ישאיר לי לעשות את הטלפונים", היא צוחקת. "הוא יהיה זה שיישב פה ויתראיין, ואנחנו נתאם לו את הראיונות, מאחורי הקלעים".