שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    מזרח תיכון ישן

    בלי הרבה יומרות מצליח "ביקור התזמורת", סרטו המקסים של ערן קולירין, לקונן על אובדנה של תרבות ישראלית לטובת איזה קונספט מערבי עמום של "רב תרבותיות". את הפרסים הוא הרוויח בצדק


     

     

    עתה, מששככו מעט תרועות החצוצרות שליוו את הגעתו של "ביקור התזמורת" אל האקרנים בארץ (אחרי סיבוב ניצחון בפסטיבלים של קאן וירושלים, ביקורות נלהבות במובילים שבעיתוני העולם, וזכויות הפצה בינלאומיות שנרכשו על ידי חברת סוני), הגיעה השעה לתהות האם היתה כל המהומה התקשורתית הזו מוצדקת. ובכן, מוצדקת. בהחלט מוצדקת. בהנחה, כמובן, שהצופה הפוטנציאלי יכיר בעובדה שלפניו סרט קטן וסימפטי, שיומרותיו מוגבלות, ההומור בו מעודן, והוא פועל כמו יצירה קאמרית המבוצעת בדיוק עילאי.

     

    הסיפור – לאותם שניים-שלושה שעדיין לא יודעים במה מדובר – עוקב אחר עלילותיה של תזמורת ממלכתית מצרית המגיעה לביקור רשמי בארץ, ובמקום להתייצב בפתח תקווה נקלעת בטעות אל היישוב הדרומי הנידח בית התקווה. שם, בין ייאוש קיומי לאפס מעשה, חיים תושבים, שבואם של המצרים מפיח בהם מעט עניין, ובראשם בעלת בית הקפה (רונית אלקבץ), המזמינה את מפקד התזמורת (ששון גבאי) וחבריה לעשות עמם את הלילה. מכאן מתפתח סרט אפיזודי המתאר את מערכת היחסים שמתפתחת בין צמד הגיבורים – התנהלותו המאופקת של האורח המצרי מחפה, איך לא, על טרגדיה נוראה – וכן את הקשר שרוקמים שאר חברי התזמורת עם המקומיים.

     


    "ביקור התזמורת". יצירה קאמרית המבוצעת בדיוק עילאי

     

    השוטר אזולאי משופר

    צמד המילים "סרט צ'כי" נזרק לא מעט לחלל האוויר בהקשר של "ביקור התזמורת", כדי לתאר את הסיטואציות האבסורדיות המתמקדות בבני אדם פשוטים, וההומור האנושי, המהול במידה של מלנכוליה, שבו ספוגות מרבית דקותיו של הסרט, שכתב וביים ערן קולירין. אלה החמיצו מעט את ההקשר התרבותי הקרוב יותר של הסרט, אשר בוחן מקרוב את הכמיהה הישראלית לאותנטיות המזרח תיכונית, שמיוצגת על ידי התזמורת המצרית; כמיהה שיש בה כדי להצביע על תחושה של תלישות תרבותית, של היעדר שייכות למרחב, שמאפיינות את הנפש הישראלית ברגע ההיסטורי הזה, ואולי בכלל.

     

    הפנטזיה של ההשתלבות במרחב – ואין זה מקרה, לפיכך, שהסרט מסופר כאגדה המתרחשת בעבר הלא רחוק, שבו אכן נדמה היה שהיטמעות כזו היא אפשרית – הופכת את חברי התזמורת המצרית למי שנוכחותם יש בה כדי לגאול את בני העיירה מנידחותם. במדיהם התכולים, באיפוק הג'נטלמני שלהם, ובאופן שבו הם פותרים למקומיים את בעיותיהם הקטנות – כמו הסצינה במועדון החלקה על גלגיליות, שבה מעביר אחד הנגנים (בגילומו של סלאח בכרי) שיעור מבוא ללא מילים ב"איך להתחיל עם בחורה" – מייצגים המצרים את הפנטזיה הזו; פנטזיה שמתבררת כפיקטיבית בדיוק כמו התזמורת שבאה ונעלמת בבוקר שאחרי (וקשה שלא להיזכר, אגב כך, באותה נבחרת קריקט בריטית, שלבואה מצפים תושבי העיירה הדרומית הזנוחה ב"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר).

     

    אין זו הסמליות היחידה בסרט, שעוקב, כאמור, אחר תזמורת המגיעה להופיע במרכז התרבות של עיירה שאין בה, כהגדרת הדמות שמגלמת אלקבץ, שום תרבות בכלל. כאילו מקונן סרטו של קולירין (שמאחוריו התסריט ל"צור הדסים" הכושל, ובימוי סרט הטלוויזיה המוערך, "המסע הארוך") על אובדנה של תרבות ישראלית, מזרח תיכונית, לטובת איזה קונספט מערבי עמום של "רב תרבותיות", ועל הפניית העורף המסורתית של התרבות הישראלית לכל מה שבא מן המזרח התיכון – מכאן, כזכור, נבע היחס המתנשא, שלא לומר עוין ממש, שזכו לו בשעתן המלודרמות שביים ג'ורג' עובדיה המנוח ("נורית", "שרית" ושות').

     

    לא הכל עובד ב"ביקור התזמורת", שעושה לעיתים רושם כאילו הוא משתוקק שיחבקו אותו בחום. מכאן נולדות כמה העמדות, שכמו מבקשות להדגיש את המימד הסוריאליסטי של הסיטואציה כולה, ואינן אלא מאולצות ומלאכותיות. אבל אלו הן מעידות קלות בסרט המשכיל שלא לשלוח מבט מתנשא הן כלפי המקומיים והן כלפי הזרים התועים. מסייעים לו בכך גבאי ואלקבץ – הוא בדמות שמעלה מהפנתאון הקולנועי המקומי את זו של השוטר אזולאי, ללא חדלות האישים הנלווית, והיא כנוכחות נשית כמהה אך לגמרי לא כנועה, במה שהוא קרוב לוודאי הופעתה המרוסנת ביותר של אלקבץ עד היום. סלאח בכרי, הבן של, שעושה פה תפקיד של נגן דון ז'ואן הוא תגלית הסרט, שמתנהל רוב הזמן בערבית ואנגלית – כמו היתה דווקא השפה העברית נטע זר במרחב האוטופי אליו שואף "ביקור התזמורת". סרט מקסים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ביקור התזמורת". הופעתה המרוסנת ביותר של אלקבץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים