סליחה שבחרתי בעצמי על פני חיים איתך
א', בחור שידע לאהוב אותי במינונים הנכונים, הבין את משמעות המילה נתינה, אני חושבת שהוא בכלל זה שהמציא את המילה הזאת. היינו יחד שלוש שנים, לכולם וגם לנו היה ברור שעל דלת ביתנו יופיע שלט מעץ שיכריז "כאן גרים א' ודורית באושר". ואז נסעתי לבד לחודשיים בארה"ב
אני לא זוכרת שהתעסקתי במשפט הזה יותר מדי כשכתבתי אותו בימי טרום-האגו שלי, אבל הוא היה מעין תעודת ביטוח כזו. בימים האחרונים, ממש כמו אז, מצאתי את עצמי חושבת ממי אני צריכה לבקש סליחה, ומצאתי שני אנשים.
הראשון הוא בן זוג מאוד מיוחד שהיה לי, א', שהיה החבר שלי ב-ה' הידיעה, בחור שידע לאהוב אותי במינונים הנכונים, קצת להעריץ, הבין את משמעות המילה נתינה, אני חושבת שהוא בכלל זה שהמציא את המילה. היינו יחד שלוש שנים, לכולם וגם לנו היה ברור שעל דלת ביתנו יופיע שלט מעץ שיכריז "כאן גרים א' ודורית באושר".
אבל לחיים, לאלוהים, ליקום, היו תוכניות אחרות בשבילנו. נדמה שיש להם, לחיים, נטייה להראות לנו שאנחנו כאלו קטנים, יצורים זעירים מפוחדים. עד שאנו מתרווחים על ספת חיינו בשלווה מגיע גל צונאמי וסוחף אותנו למקום המסיט את מסלול חיינו, לאי חדש שטרם ראינו. וכך היה אצלנו.
שנינו בכינו כמו תינוקות
הקשר שלנו זרם והיה מלא אהבה הדדית, עד שיום אחד טסתי לארה"ב. זה היה ארבעה חודשים בלבד לאחר שראיתי מודעה שמחפשים אותי באמריקה: "We want you in usa", נכתב שם, ואני האמנתי. התקשרתי למספר שהיה רשום במודעה. מעברו השני של הקו ענה אדם בשם פיליפ, שחיפש מדריכים למחנה קיץ בארה"ב. לאחר מסלול הכשרה קצר הודיעו לי שהתקבלתי ושאני טסה לארה"ב. כשהגיע היום המיוחל הסיעו אותי הוריי ו-א' לשדה התעופה. ובפעם הראשונה אחרי שלוש שנים יחד – נפרדנו. שנינו בכינו כמו תינוקות. אחרי 12 שעות, וקונקשן, מצאתי עצמי במחנה קיץ ענק, בו פגשתי בראשונה אנשים שיש בבעלותם אי, אגם, הרים, אורוות סוסים ומה לא. מבין שלושת אלפי המדריכים והחניכים היינו שבעה ישראלים, האטרקציה מארץ הקודש.
אבל אותי לא עניין דבר מלבד א' שהותרתי מאחור, מנפנף לי לשלום בעיניים לחות. מיד כשהגעתי איתרתי את הטלפון הציבורי, שלמזלי היה ליד סמוך לבקתה שלי, ומיהרתי להתקשר אליו. לאורך כל השיחות א' הקשיב לי בקשב רב, כהרגלו. הוא היה היחיד שהצליח להבין אותי מדברת ובוכה, מבין היבבות הוא ניסה לעזור לי ויעץ לי למצוא את הטוב שבמצב. כך עשיתי.
התחלתי לעבוד, להיות עסוקה בפעילות עם החניכות, גיליתי את התרבות האמריקנית על גווניה. פתאום לא היה לי זמן, כי גם חברתי לישראלים האחרים והפכנו משפחה.
א' היה כל הזמן ברקע, הוא שלח לי מכתבים, ואני השבתי. בימי החופש נסענו לבתי מלון. גיליתי את העולם, והעולם גילה אותי, ככל שעבר הזמן התחוור לי עד כמה הייתי תלויה בא', עד כמה נשענתי עליו. ושם גיליתי פתאום את עצמי, את העוצמות שלי. קיבלתי פידבקים על היותי מדריכה טובה, זכיתי בפופולריות של השביעיה.
סיימתי את מחנה הקיץ אדם אחר, חזק יותר
גברים אחרים לא עניינו אותי, כי כשאתה מגלה את עצמך, אין דבר חזק מזה. עברתי בזמן קצר תהליך של חשיפת עצמי, וזה היה גילוי מרעיש. חודשיים אחר שהגעתי לארה"ב סיימתי את מחנה הקיץ אדם אחר, חזק יותר, אדם שנפתח לעולם. א' כבר חסר לי פחות ופחות.
א' בינתיים עבד כל החודשיים, קרע את עצמו, כדי להגיע אליי, לפי התכנון שהיה לנו, שאחרי המחנה נעשה יחד טיול. אבל בתום החודשיים החלו הספקות לכרסם בי - האם הוא באמת בשבילי? החברים שלו בעבודה אמרו לו שבטח אבגוד בו, צחקו עליו שהוא מחכה לי.
ימים ספורים לפני שהגיע לארה"ב, ניסיתי לרמוז לו שדברים השתנו, שהעניינים בינינו כבר לא אותו דבר. אבל איך יכולתי לומר לו בטלפון שעברתי מהפך לא צפוי, שהוא לא אשם, וגם אני לא, שהדברים פשוט התגלגלו כך?
זה היה מאוחר מדי. א' רכש את הכרטיס המיוחל והגיע ללוס אנג'לס, שם חיכיתי לו. המפגש היה כל כך מוזר! חלפו בסך הכל חודשיים, מה כבר יכול לקרות בחודשיים, אבל עולמי התהפך. הרגשתי כאילו פגשתי אדם מחיי הישנים.
לאורך הטיול הייתי מבולבלת מאוד
א' חש בכך מיד. הוא שאל אותי לפשר התנהגותי הקרה, אבל לא ידעתי מה לומר. השינוי היה טרי, וכך, עם כל השאלות שריחפו באוויר, היינו צריכים לעשות טיול של חודש וחצי בארה"ב. לאורך הטיול הייתי מבולבלת מאוד, לא שיתפתי פעולה, רציתי לחזור ארצה, להבין מה קרה. א' כעס עליי, חשב שאני אכזרית, כי לא נשארתי אותו הדבר. לא יכולתי להסביר את עצמי; בקושי ידעתי בעצמי מה עבר עליי. חזרנו אחרי חודש וחצי עמוסי חוויות, אבל מבחינתי עם הידיעה שזה נגמר.
כששבנו ארצה, א' לא ויתר עליי, נלחם כמו אוהב אמיתי. הוא אפילו פנה לעיתונאי מפורסם ששנינו מכירים, שידע שיש לו השפעה עליי, וביקש ממנו לשכנע אותי לשוב אליו. אבל אני הייתי בשלי. כשלא התרצתי, א' הטיח בי דברים קשים, אמר שהוא חיכה לי ואני לא. א' נפגע עד עמקי נשמתו וכעס עליי מאוד.
למרות שעבר מאז זמן רב, לסליחה אין חוק התיישנות, אין תאריך תפוגה. הייתי רוצה לבקש ממנו סליחה גדולה על הפגיעה, על עוגמת הנפש. הדברים פשוט קרו, ללא תכנון, לא היה לי מישהו אחר, לחיים היה מסלול אחר עבורי.
א' נישא מאז, יש לו משפחה. אני, לעומתו, הייתי עסוקה בלהעניש את עצמי על מה שעוללתי לו. אינני יודעת אם באמת יש דבר שנקרא קארמה, שמה שאתה עושה חוזר אליך, אבל לא פעם מצאתי עצמי עם גברים שנהגו בי באותה צורה; כשאני רציתי מאוד - הם לא רצו. מצאתי עצמי בקשרים קלוקלים, לא מתאימים, מייסרת את עצמי, נותנת לגברים לפגוע בי. העליתי את עצמי כקורבן בשל רגשות אשמה.
גם לי היה קשה להבין, שמה שקרה לי היה תהליך של גילוי עצמי, שכל אדם חייב לעבור. תחושות האשם הביאו אותי למקומות של כאב גדול, של סבל שלקחתי על עצמי. כמו קדושה מעונה, מצאתי את עצמי מכה על חטא שוב ושוב, ללא כל הצדקה.
מעולם לא בגדתי בו, אבל בחרתי לא לבגוד בעצמי, במי שגיליתי ובמה שגיליתי. בחרתי בעצמי, על פני חיים עם אדם שלא התאים לי. הוא שילם את המחיר, כאב והתגבר, ואילו אני המשכתי לשלם את המחיר עד לא מזמן.
לכן, האדם השני ממנו אני רוצה לבקש סליחה הוא מעצמי.
