לא האמנתי שקיים גבר שיודע לנגן במילים

הצד של רווית: להכיר מישהו, בלי להכיר אותו כלל

חיכיתי לו מחוץ לביתו, ביד רועדת החזקתי את הסיגריה, מפחדת לזרוק אותה, מפחדת להשאירה בין אצבעותיי. לא רוצה שיראה אותי מעשנת, אבל יודעת שהריח לא ייעלם למרות הרוח החזקה. הסיגריה החזיקה אותי במצב שפוי, אחרת הייתי מתפרקת. ישבתי על מדרגות ביתו, מדברת עם עצמי. רגע אחד הגוף רוצה לברוח רחוק, רחוק מכאן, רגע אחר הלב אומר לי להישאר ולחכות לו. לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, ואיך הגעתי לשם. נכנסתי לרכב ונסעתי. לא באמת רציתי לחשוב, רציתי פשוט להגיע אליו. השיר שאהב, של בוב דילן, התנגן ברדיו. ידעתי שאני נוסעת בכיוון הנכון.

הכרנו מעל דפי האינטרנט, בבלוג שלו. הגעתי אליו במקרה לחלוטין, דרך קישור באחד מהעמודים הראשיים באתר. באותה תקופה יצאתי מקשר לא ארוך ולא משמעותי במיוחד כפי שהסתבר, אבל בכל זאת נוצר חלל כלשהו. ובראשונה בחיי, לא רציתי למלא את החלל ביציאות סתמיות, בגברים מתחלפים ובאלכוהול שמשתלט על דמי. רציתי משהו אחר, והאינטרנט מילא את הריק הזה. הבריחה האולטימטיבית ממחשבות ומהצרות במרחק קליק אחד קטן. לא צריך להתקלח, להתלבש, להתניע ולנסוע, אלא רק לשלם תשלום חודשי סמלי. כך מצאתי עצמי נחשפת לראשונה לעולם הבלוגים והמילים החושפניות, הפרובוקטיביות, המעוררות, המשמחות, המצחיקות והמרגשות.

הוא לא ראה אותי, נשארתי בצד, בחושך, הבטתי בו

ההיכרות בינינו היתה חד סיטרית בשלב ההוא; הוא לא ידע מי אני, הוא אפילו לא ידע שאני קיימת. הוא לא ראה אותי, נשארתי בצד, בחושך, הבטתי בו. קוראת, מידי פעם מגיבה, מתאפקת שלא לכתוב מילה שאינה במקום. מודדת כל אות, כל הברה. בוחנת אותו, לומדת אותו, זוכרת אותו.

הוא לא ידע אז, כשהגיע, כמה חיכיתי לרגע ההוא. למעשה, זה הפתיע גם אותי, לא ידעתי שחיכיתי לרגע ההוא. לא חשבתי שאמצא עצמי נשאבת לעולם הווירטואלי כפי שהוא סחף אותי. טיילתי בין המילים של כל האנשים, ולא הרגשתי צורך מיוחד להכיר על בסיס אישי אף אחד מהם, עד שהגעתי אליו. הרי חיפשתי מפלט, מקום לנוח ולצבור כוחות לצאת לחיים בחזרה. לא חשבתי אפילו לרגע שזה יהפוך להיות חלק מחיי.

לא היה לי מושג איך נשמע קולו ומה אומרות עיניו

להכיר מישהו, בלי להכיר אותו כלל. אותו קו חמקמק, מעורפל ומטושטש בין מציאות לדמיון, שנוצר בעקבות העולם הווירטואלי הזה. כל מה שידעתי עליו היה ממילים שנכתבו על המסך, חלקן מופנות אליי באופן אישי וחלקן לעיניי כל העולם. לא היה לי מושג איך נשמע קולו, איך נראה חיוכו ומה אומרות עיניו. ידעתי רק מה יש בליבו ובמחשבותיו. ידעתי עליו עובדות יבשות שפיזר לאורך הזמן, בין השורות וקצת מעליהן.

הרוח מתחזקת, החושך מכסה את הרחוב, ואני מביטה על הטלפון הסלולרי לראות מה השעה. לא יודעת מתי הוא אמור להגיע הביתה, אם בכלל. לא, הוא לא יודע שאני מחכה לו, אבל חיכיתי. חיכיתי מחוץ לביתו. מעולם לא דיברנו, מעולם לא ראינו, אבל הכרנו.

לפתע ראיתי אורות מכונית מתקרבים אליי מרחוק. הלב החסיר פעימה.

משהו בתוכו הרגיש מספיק נוח ונכון לכתוב לי (צילום: Index Open)

הצד של רונן: היא נראתה לי כמו ילדה מבולבלת ופגיעה

ראיתי מרחוק את השביל המוביל לבית, עיניי כמעט נעצמו מעצמן, העייפות נחתה ואיתה כל המחשבות שלקחתי איתי מהמשרד. עוד יום של ישיבות, מצגות וסיעור מוחות, שלא מוביל לדבר ואין בו שום התקדמות ממשית.

לא קל לאדם לחיות עם הבחירות שלו. לעיתים כל מה שאתה מבקש הוא הכרה כלשהי בבחירה שלך, סימן שיישלח אליך שתדע שאכן בחרת נכון. ברוב הימים אני רץ במעגלים אינסופיים, תר אחר הסיבה. אני עומד מאחורי הבחירות שלי, אבל לא כל יום אני מרגיש את הכוח והעוצמה שהיו בי כשבחרתי בדרך הזאת.

כולם אמרו לי שאני עושה טעות. אני מוותר על עתיד מובטח ועל קריירה מוצלחת למען חלום ואי ודאות. אמרו שאני לא יכול להרשות לעצמי, בשלב זה של חיי, כשאני צריך לשלם מזונות ולדאוג לארגן את חיי מחדש, לקחת סיכונים כאלה. שאלתי אותם "אז מתי כן?" והדממה שהשתררה לאחר שהשאלה נזרקה לחלל האוויר היתה התשובה מבחינתי. אז ויתרתי על הכל, ארזתי את דבריי בקופסת קרטון קטנה ויצאתי מהבניין לטובת חברת הסטארט-אפ שהקמתי עם חברי וקבוצת משקיעים.

ראיתי אור כחול זוהר מכיוון הכניסה לבית, נראה לי מוזר, וככל שהתקרבתי זה רק התחזק. לפתע יכולתי לראות צללית בצמוד לאור הכחול, יד קטנה מחזיקה הבזק אור, סיגריה בוערת. לא רק שלא ציפיתי לאיש, בטח שלא ציפיתי לענן עשן.

הקיבוץ בו אני גר מאז הגירושים יותר מזכיר עיר רפאים מאשר מקום בו אנשים חיים. אין שם חיי חברה ערים במיוחד, ובשעות שאני רגיל לחזור מהעבודה אני לא רואה אנשים. אפילו את השכנים שלי כמעט שאינני מכיר. אנחנו, השוכרים, גרים באזור המרוחק מהבתים של בני הקיבוץ ונמצא קרוב לשער הראשי. הבתים של "הזרים" דומים אחד לשני, בנויים כמו חתיכות לגו המונחות זו לצד זו, קטנים ומינימליסטיים. לבני הקיבוץ היו שטחי אדמה שסבבו את בתיהם, לכל בית היה פרטיות וייחוד. הפרד ומשול, התאים לי והתאים להם.

עיניה ננעצו בפניי, כאילו היא לא מביטה בי, אלא דרכי

החניתי את הרכב, והצללית כבר הפכה לאדם, ליתר דיוק בת אדם. בת אדם שמעולם לא ראיתי. נראתה אבודה, מבולבלת ומבוהלת. יושבת על מדרגות ביתי, מביטה בי כאילו ראתה רוח רפאים. פניה חיוורות, ואיני יודע אם זה מהקור של הלילה או מהשתקפות הירח על פניה. ככל שהתקרבתי, התיק בידי האחת, מפתחות הבית בידי האחרת, עיניה ננעצו בפניי, כאילו היא לא מביטה בי, אלא דרכי. לא יכולתי לראות הרבה בחשיכה של הלילה. שיערה החלק עטף את פניה. הרוח הרימה את שיערה, שפצח בריקוד אל מול עיניי ולבסוף נפל חזרה על כתפיה. כאילו יודע שאני כאן, מתקרב אליה. ונהייתה דממה.

ידה יצאה מכיס המעיל, ובקצה אצבעותיה נח לו פתק מקופל שהוגש לי. לקחתי אותו, נעמדתי מולה ופתחתי את הנייר המקופל בקפידה. היא שתקה והביטה בי, ועיניי התרוצצו מהדף אל פניה וחוזר חלילה. קורא את המילים המודפסות, מזהה אותן, הן כל כך מוכרות, אבל לא מצליח להבין מילה.

"רק אומר לך שהמסקנה שלך שגויה", היה המשפט האחרון בדף המודפס. הוא מהדהד בראשי. מבין, לא מבין, עומד משותק. מהקור, מהמילים, מעיניה החומות שצועקות אליי ואני לא מצליח לשמוע מה. "רק רציתי לומר לך שאתה כבר בשל".

הרמתי עיניי בתמיהה. הקול יצא מגרונה. אני כבר לא מדמיין, היא דיברה.

"רוית?" שאלתי, בדרך לקבל התקף לב.

"כן", ענתה בקול חלוש, רועד, מפחד ומבולבל.

במילים היא נשמעה לי אחרת ממה שראו עיניי

הבטתי בה, והיא נראתה לי ילדה לפתע. אולי מכיוון שהיא אכן צעירה ממני בעשור, ואולי מפני שנראתה כה פגיעה על מדרגות ביתי באותם רגעים. במילים היא נשמעה לי אחרת ממה שראו עיניי באותו לילה. היא היתה חזקה, אסרטיבית, נחושה בדעתה ועקשנית אולי אפילו יותר מדי בשבילי. באחת השיחות שלנו, נפלט לי שהיא מזכירה לי את אשתי לשעבר, בחוזק שלה. היא לקחה את דבריי קשה מאוד. לא הצליחה להבין איך אני ממשיך לדבר איתה, כשהתמונה בראש שלי היא של אשתי לשעבר. לא הצלחתי להסביר את מה שבעצמי לא הבנתי. אבל איתה זה הרגיש אחרת. היה בה כל כך הרבה מעבר לחוזק, דברים שלא היו באשתי לשעבר, המון רוך.

מתוך אוסף גלויות החג האלקטרוניות Jcards

הכנסתי את המפתח למנעול, סובבתי שני סיבובים ימינה, פתחתי את הדלת וצעדנו פנימה.

המשך